"גם פצצת אטום לא תחסל את שיתוף הקבצים"

קראתי שרוני בראון, מנכ"ל הליקון וסגן יו"ר הפדרציה לתקליטים ולקלטות, מציע להנחית נבוט על ראשם של משתפי הקבצים. אני מציע לבראון לברר היכן רוכשים פצצת אטום כי גם "נבוט לראש" לא יגרום לשני מיליון ישראלים המשתמשים בתוכנות השיתוף להפסיק להוריד קבצים. אגב, ספק אם גם נשק בלתי קונבנציונלי יוכל לחסל את השיתוף, אם כבר משתמשים במונחים כאלה.

מר בראון, אולי אתה רואה בי עוד משתף קבצים חסר חינוך, אך אני מכיר גם את הצד השני של המתרס. כיוצר בתחום הטראנס, שבעבר עבד עם חברות תקליטים ושיחרר מספר טרקים בלייבלים מוכרים, אני מכיר מקרוב את החוזים שחברות התקליטים מציגות בפני האמנים. קשריי עם כמה אמנים מובילים אפשרו לי להחשף כל פעם מחדש לקשיים שיוצרים מתמודדים איתם. ולכן, אני רואה את עצמי כמי שמוביל את המאבק לקידום האינטרסים האישיים של האמנים ומנסה לפעול למען רווחתם.

האינטרנט לא יצר את המציאות הקשה

מי שאי פעם נתקל בחוזה סטנדרטי שחברות התקליטים מציעות לאמנים יבין, בעזרת ייעוץ מעורך דין, כי הן אומרות לנו, במילים אחרות: "למה שלא תעבדו חינם במשך כמה שנים ואחר כך נראה?". המצב החריף לאחרונה, מבחינת היוצרים, כאשר גם את התמלוגים בגין היצירות מבקשות חברות התקליטים לקחת מאיתנו.

מעטים האמנים שיוצרים בישראל ובאמת מצליחים להתפרנס ממכירת אלבומים, ואין לכך כל קשר להורדות באינטרנט, כי לא מדובר במציאות חדשה אלא מצב קשה הנמשך כבר קרוב לעשור.

חוזים דרקוניים

מכיוון שלחברות התקליטים יש חוזי הפצה בלעדיים עם החנויות, הדרך אל הקהל הרחב כמעט חסומה בפני יוצרים עצמאיים ללא עזרת חברות התקליטים. מכיוון שהכל בארצנו הקטנטונת קשור אחד בשני וחברות התקליטים סגרו בחוזים דרקוניים את כל הקצוות, הן אינן מאפשרות לאף אמן להפיץ באופן עצמאי את יצירותיו, גם אם הוא יפה כמו אלוויס פרסלי ומוכשר כמו מוצארט.

יותר ויותר אמנים בוחרים היום להפיק באופן עצמי את האלבום שלהם ולחתום עם חברות התקליטים רק על חוזה הפצה, המשמעות היא כי חברת התקליטים רק תפיץ את האלבום המוגמר לחנויות התקליטים ברחבי הארץ. אך גם אם האמן השקיע מזמנו ומכספו והקליט את כל האלבום בעצמו והשירות היחיד הדרוש לו מחברת התקליטים הוא הפצת האלבום בחנויות התקליטים ברחבי הארץ, ייאלץ היוצר לחתום על חוזה שגובה עבור שירות ההפצה 36% ולפעמים אף יותר!

חברות התקליטים מתנהלות כמו חברות ביטוח

ואני רוצה למנות עוד עובדה שמר בראון מכיר היטב, אך ספק אם הקהל הרחב מודע אליה. חברות התקליטים בארץ מתנהלות בערך כמו חברות הביטוח. האם ידעתם כי כאשר אמן מקבל תקליט זהב או פלטינה, הוא ניתן לו על סמך נתוני הזמנות האלבום ולא המכירות? ואם הוזמנו 20,000 עותקים עם צאת האלבום, היוצר יקבל אלבום זהב בטקס חגיגי. אך נניח לרגע כי לאחר שלושה חודשים חזרו כ-15,000 אלבומים מהחנויות. האמן נשאר, אמנם, עם אלבום זהב ביד אך כיסו ריק: אם הוא חתום על חוזה הפצה והתחייב לנתון מכירות מסוים, בסופו של דבר הוא גם חייב כסף לחברת התקליטים!

ממש כמו חברות ביטוח, גם חברות התקליטים שומרות לעצמן את זכות "הביטולים" ומנהלות מערכות בירוקרטיות מסורבלות שקשה לעקוב אחריהן. לרוב האמנים בארץ אין את האפשרות הכלכלית והיכולת לפתוח במאבק משפטי נגדן.

לא טיב המוצר אלא טיב הקשר קובע

מאיימים עלינו עם נבוט לראש כי כמו במאפיה אמיתית - אם לא תשלם - תקבל מכות. ממש כמו בפשע המאורגן, הכול תלוי בקשרים - זה חבר של זה וההוא מכיר את הבת של זו, ופה אני חייב טובה, והיום כמעט כבר אין שום התייחסות לטיב המוצר, אלא לטיב הקשר.

אז אין פלא שיותר ויותר אמנים מוצאים באתרי שיתוף הקבצים אלטרנטיבה להפיץ את יצירותיהם ולהגיע לקהל, ללא מתווכים, וללא שירות דמי החסות ש"המאפיה" דורשת מהם. וההבדל בין חברות התקליטים לאתרי השיתוף הוא קטן אבל חשוב - משניהם האמן לא רואה כסף, אבל לפחות באתרי השיתוף הוא זוכה לחשיפה רחבה ובחינם.

נדהמתי לגלות בכתבה שפורסמה בסוף השבוע כי כבר לפני שנתיים הציעו לחברות התקליטים להתאחד ולהקים אתר אחד גדול שבו יוכלו הגולשים להוריד מוזיקה בתשלום, "ובגלל וויכוחים על המודל העסקי, וגם בגלל הרבה מלחמות אגו, אי אפשר לסכם איתן כלום".

מדינת כוכב נולד

מי שהכי מפסיד מהמצב הבלתי אפשרי הזה זה הציבור. הפכנו למדינת "כוכב נולד", תוכנית שבראון כיכב כאחד השופטים בה, מדינת SMS והצביעו בהמוניכם בשקל. כמו שטען שותפי למאבק, נמרוד לב, איך אפשר לצפות מהנוער שיושב מול המסך ומתבקש להצביע בשקל וארבעים אגורות לכוכב וירטואלי שייצרה התקשורת בין לילה, להעריך יצירה חדשה ומקורית ולא גירסת כיסוי פלסטית? הציבור מתרגל לזיופים ואינו מכיר עוד יוצרים אמיתיים, שאינם מבצעים חנפנים עם חיוך מקסים וג'ל בשיער.

ומי מחנך את הנוער להצביע "ללהיטים" קליטים וזולים אם לא מר "נבוט" בכבודו ובעצמו? לאחר שמכר להם אמני SMS ששווים שקל וארבעים, וגרף הצבעות בסכום כולל של חצי מיליון שקלים בשבוע, הוא מצפה מקהל היעד לקנות יצירה מקורית ב-70 שקלים בחנות? איך הולך השיר, "לפעמים חלומות מתגשמים"? כן, בטח.

"הפתרון, לפי כהן מאלי"ס וגם לפי חבריו מהפדרציה לתקליטים וקלטות, טמון בהסברה נכונה ובחינוך". נו באמת. הרי איך אפשר לדבר על חינוך כאשר יוצרים אמיתיים רעבים ללחם או שבעים אך נותרים אלמוניים לחלוטין, חסרי יכולת לחדור למודעות הציבורית. ואני לא מאשים את האמנים הזוכים לתהילה בזכות תוכנית הטלוויזיה - הם בוודאי לא גורפים את הכסף הגדול (ראו מקרה נינט טייב והיהודים).

מי שצריך לנהל את המלחמה האמיתית הם האמנים והציבור גם יחד. די לשתיקה הרועמת הזו, ושאף אחד לא יעז לאיים עלינו. הגיע הזמן שנהיה מספיק חזקים על מנת ליצור מציאות ישרה והגונה יותר שתספק את כל הצדדים. אפשר לקחת מאדם כמעט את הכל, אבל יש רק דבר אחד ששווה להילחם למענו - החופש. האינטרנט, על כל יתרונותיו וחסרונותיו, מאפשר לנו להרגיש לפעמים כמו בני חורין. את זה לא תוכלו לקחת מאיתנו.

הכותב הוא דובר אתר שיתוף הקבצים WarezFaw.com, שהפסיק לאחרונה לפרסם קישורים ישירים לקבצים ברשתות שיתוף קבצים, בעקבות מכתב ההתראה של הפדרציה לתקליטים ולקלטות ואלי"ס. האתר הכריז כי יפיץ שירים של אמנים בתחילת דרכם שיופצו ברשות, משחקי רשת ותכנים נוספים.