לא נחזור לטרור

הפיגוע של ליל שבת בטיילת בתל-אביב הקפיץ את ישראל על רגליה. הוא אירע אחרי תקופה ארוכה יחסית של רגיעה ביטחונית והזכיר נשכחות ורעות. באופן ביצועו הוא נראה כעוד אחד בשרשרת פיגועי האינתיפאדה, שאך עתה הוצהר חגיגית על סיומה. נורמליזציה התפוצצה, אימת הטרור חזרה.

ובכל זאת, הפיגוע של ליל שבת נושא סימנים מובהקים של פרק חדש במלחמת הטרור. יעדיה השתנו: לא רק ישראלים על הכוונת, גם הנהגת הרשות הפלסטינית. ישראל של אריאל שרון ופלסטין של אבו-מאזן ניצבות כעת מצידו האחד של המתרס, והג'יהאדיסטים לסוגיהם ניצבים מצידו האחר.

רצח הוא רצח, אך גם התגובות לרצח חשובות. לא רק אבו-מאזן וכל צמרת הרשות הפלסטינית גינו את הפיגוע בלא להשתמש בכפל הלשון שהיה חביב על ערפאת. קולות הזעם נגד המחבל ושולחיו נשמעו ברחבי השטחים והביאו לכך שהפלגים הפלסטיניים התחרו ביניהם להוכיח ידיו של מי לא היתה במעשה. בעבר התחרו אותם הארגונים על הבכורה בשילוח המחבלים.

אולם בגינויים עצמם, עם כל חשיבותם לפיוס בין העמים, לא די. לא די גם במעצר מספר מוגבל של פעילי טרור שניתן להגדירם כדגי רקק. קריאת התיגר של המחבל המתאבד ושל שולחיו על אבו-מאזן מחייבת אותו ואת ממשלו לתגובה מוחצת. בלא תגובה כזו, בלא מיגור מזוין של רשתות הטרור הקמות לתחייה, המצב בשטחים עלול להידרדר לדמוי עיראק, לפעולות טרור יומיומיות שיכוונו באותה מידה נגד הכובש הזר כמו נגד הממשלה המקומית הנבחרת.

אבו-מאזן חייב לכן להכריע את ניצניה של האינתיפאדה החדשה הזו בעודה בראשיתה. הוא לא יכול להרשות לעצמו משחקים פטריוטיים, ואף אינו זקוק להם. אין לו בעיה של לגיטימיות לאומית: תפיסתו המדינית שוללת הטרור זכתה לתמיכה גורפת בבחירות דמוקרטיות חופשיות שנערכו ברשות הפלסטינית. עמו איתו, הרחוב איתו. נקעה נפשו של בן העם הפלסטיני מטרור המתאבדים. החמאס נדחק לפינה ובלית ברירה (ולאחר חיסול מוצלח של מרבית הצמרת הרעיונית והביצועית שלו) מקבל על עצמו את כללי המשחק של הממשלה הפלסטינית החדשה.

הטרור הג'יהאדיסטי, כך למדנו בשנים שחלפו, מבין אך ורק את שפת הכוח, וניתן לחסלו רק בכוח. ישראל לא תחזור לדפוס של מתאבדים המתפוצצים ברחובות עריה. אבו-מאזן יקבל די זמן לטפל במגייסי הטרור ובקיני הטרור בשטחים, אך לא זמן בלתי מוגבל.

ככלל, ימים קשים עוברים על האיסלאם הטרוריסטי. קרנו בעיני ההמונים הערבים יורדת במהירות. המותג "אל-קאעידה", שהקסים וסינוור את עיני הצעירים המוסלמים, כבר לא מעורר הערצה. בן לאדן אומנם לא נתפס, אך חזונו האנטי אמריקני והאנטי מערבי הובס. קלטותיו חדלו להדאיג ולשלהב. ברחבי העולם הערבי ניכרת התעוררות דמוקרטית חסרת תקדים, כעין "אביב העמים" המאיים על המשטרים הסמכותיים, הרודניים, הדתיים והצבאיים. הקריאות לג'יהאד נגד הכופרים פינו מקום לקריאות בעד חופש הדיבור, חופש הבחירות, זכויות האזרח. רוחות החירות שהפילו את חומת ברלין מתחילות, באיחור של דור, לנשוב במלוא עוזן ב"מזרח התיכון רבתי".

גם נגדן, כמו נגד ישראל ונגד הרשות הפלסטינית, מתייצב כיום "משולש הרשע": הקיצונים והקנאים בסוריה, באיראן ובחיזבאללה. מאחדות אותם שנאת ישראל, שנאת אמריקה ושנאת הדמוקרטיה. הם מפוחדים, ובצדק. היו זמנים שבהם לא היססה ישראל להזהיר את היושבים בדמשק ובבקעת הלבנון, ואפילו בטהראן, שהזרוע הארוכה שלה תגיע גם אליהם. האיומים עזרו בשעתם. ראוי לחדשם עכשיו, בגיבוי בינלאומי.

מבחינתנו, לא תהיה שום חזרה לאינתיפאדת הטרור. ישראל לא תהסס להפעיל כוח צבאי ולחסל אחד אחד את כל מובילי הטרור נגדה, גם אם מקום מושבם בסוריה, בלבנון ובאיראן. ימי חייהם כבר קצובים.