"סוסיתא": מוזיקה מהנה בריח של פעם

הבחירה של הלהקה להיקרא ע"ש רכב ישראלי עתיק מפיברגלס נראית תמוהה, אבל כשמקשיבים לדיסק הבכורה שלהם מבינים את הקריצה שמאחורי השם. "סוסיתא" מנגנת רוק ארץ ישראלי מחויך ואופטימי, שמושפע מעבודות מוקדמות של שלמה גרוניך. השירים שלהם מדלגים בעדינות בין הומור בסגנון "כוורת", ("המדריך לריקודי עם – סיפורו של מיתוס אשדודי"), לבין רגש רומנטי בסגנון תנכ"י ("בואי נערתי, את יפת עיניים", ושיר על לוט). תמצאו פה גם נגיעות עדינות בפולק-רוק-פורג המורכבות מצבריות ישנה שהמושג מלח הארץ מובנה בתוכה - כשליטופי חליל הצד של נעמה שלו מרקדים לצד צלילי באס, גיטרה ותופים עוטפים ואוהבים.

זו לא רק המוזיקה, אלא גם המילים שמחזירות את הכבוד לשפה העברית. בלשני האקדמיה ללשון יכולים להתמוגג מנחת מהצעירים שבשבילם העברית היא שפה עשירה ב"שלל מילים מרחפות בנתיבים של מסעותי" (סלע/רון יונה). אי אפשר שלא להתמוגג ולגלוש על גלי נוסטלגיה ציונית פטריוטית למשמע "שיר שלווה" המהלל קיבוץ, ולא, אני לא מדבר על קאמבק של הגבעתרון, אני מדבר על להקת רוק עכשווית שמנגנת רוק תמים, נטול יומרנות מוזיקלית שהוציאה אלבום מלא אנרגיה ציונית ושובבה שמזכירה רגעים אבודים של השירה הארצישראלית הקיבוצניקית. השירה שלהם קשורה עמוק לאדמה ולירוק-צהוב שלה, שמתחיל במושב חצבה שבדרום, חוצה הרים, נחלים, מעיינות, ומגיע עד לגליל, תוך סלידה מהאורבני והרדיפה אחר הדבר הבא.

הלהקה החזירה לי את החיוך והזכירה שיש גם דברים טובים כאן ששווה לכתוב עליהם שירים, מה שקראנו פעם שירי מולדת. מתברר שיש עדיין ז'אנר כזה, ו"סוסיתא" מצליחים לשחזר אותו בקלילות רוקיסטית עליזה, שמחברת בין אהבה, אהבת מולדת ונוסטלגיה רומנטית. מומלץ בחום.