ספינת הבנות

פעם בשנה יום ח"ן. יום פינוק לבנות הבסיס. יום שלם שכולו מוקדש לנו ולנושאים שמעסיקים אותנו, עם האנשים הכי טובים, במגבלות התקציב כמובן. מהבוקר עברו ראומה וענת במשרדים השונים להזכיר לבוסים שבאחת-עשרה, לא משנה מה, אנחנו משוחררות ומתייצבות בחורשה ליד השק"ם. עירד שוורץ עוד לא הגיע, וראומה השאירה על שולחנו חוזר בחתימת ידה המשוכפלת של קצינת ח"ן פיקודית.

בשתים-עשרה, אחרי שגמרתי לשטוף את הכוסות ולנקות את הפינה של המיחם, הגעתי לחורשה ליד השק"ם. התגודדו שם איזה עשר בנות מתוך מינימום חמישים שהיו חייבות להגיע בפקודה.

"אוקיי," הביטה ראומה בשעונה, "בנות, כולכן אלי. אנחנו נתחיל. השאר יצטרפו בהמשך. יש לפנינו תוכנית עמוסה." נסחבנו בעייפות אל מרפסת הכניסה של השק"ם ויכולנו לראות מבעד לדלת הפתוחה שהאולם קושט בשרשרות דגלונים קטנים משולשים עם סמל חיל הנשים מצד אחד וסמל המנורה מהצד האחר. הספסלים סודרו בחית חגיגי, ושלושה דוכני קרטון של חברות קוסמטיקה הוצבו בפינה המרוחקת. על דוכן אחד נשען שק ניילון ענק מלא דוגמיות חינם.

שלוש נשים, אחת מבוגרת יותר ושתיים צעירות, מאופרות יתר על המידה, התרוממו תשושות מספסל עץ נמוך במיוחד. המבוגרת, שנראתה בסביבות ארבעים, הביטה בנו באכזבה, אולי בגלל מיעוט החיילות, בעוד שתי הצעירות בוהות בנו בחיוך של מי שנקלע לכאן לגמרי במקרה.

גם לנו זה נראה מוזר, כל האיפור הכבד הזה, נעלי העקב המחודדות, ההדפסים הזוהרים על החולצות טריקו והג'ינס הצמוד-צמוד. איכשהו נראה לי שאם הן היו נקלטות בעין של רג'ואן, קצין המנהלה, זה היה נגמר לא נעים. המבוגרת מצאה את נקודת האמצע בקדמת החדר, ולנו, מרוב מקומות פנויים, היה קשה להחליט איפה לשבת. "בנות, אני מבקשת לשבת בשקט, כולכן בשורה הראשונה, הייתי רוצה להתחיל." גבות מצוירות, צלליות בגוני סגול-ורוד, מסקרה שחורה שמעבה את הריסים, סומק כהה שמדגיש עצמות לחיים, ליפסטיק זוהר בצבע דם, והטון הזה של מורה לגיל הרך.

"לפני שניתן לכל אחת מכן ייעוץ איפור אישי ודוגמיות אישיות חינם, ולפני שנמליץ לכל אחת על התכשירים המיוחדים שיוצרו למענה, לטיפול בבעיות הייחודיות שלה – אם זה אקנה או כתמים בעור או אקזמות או פצעונים הורמונליים – לפני כל זה, אני רוצה לדבר קצת על איפור באופן כללי. בואו, תמשכו קצת את הספסל שנהיה קרובות. אגב, שמי שרית ואלה איריס וגלית, ושלושתנו יועצות יופי של חברת רבלון, שבטח כולכן שמעתן עליה.

"אולי מישהי יכולה להגיד לנו, מבחינה היסטורית, מתי התחילו בני-האדם להתאפר?" שאלה שרית באופן שאמור היה להפתיע או לסקרן אותנו, אבל אף אחת מאיתנו לא התכוונה להשיב. כוכי יצאה ראשונה לשירותים, ואני הבטתי קדימה בריכוז מוגזם, והקשבתי לעלמה שישבה לידי והייתה חסרת מנוחה. "תגידי, בשביל החרא הזה טירטרו אותנו לפה? משחר הציוויליזציה, שרית, כבר האדם הקדמון במערות," היא סיננה בקול נמוך ועצלני שמתלווה לו תמיד הלעיסה האיטית של המסטיק.

"או, יופי, שמעתי את התשובה," פנתה שרית לעברנו וחייכה לעלמה באופן קצת מוגזם, שהזכיר לכולנו שפעם, לפני שהרגישה שהיא נשחקת לגמרי, הייתה מורה לכיתות א'-ב'. "כבר האדם הקדמון, לפני עשרות אלפי שנים. נכון מאוד, כפי שאנו יכולים לראות בשרידי ציורים שנמצאו על קירות של מערות, אפילו בארץ. גם בפירמידות. האדם תמיד צבע את עצמו, ותמיד למען שתי מטרות: הסוואה והפחדה. ממש איפור בוקר ואיפור ערב."

ראומה סימנה לעלמה שתעיף את המסטיק, ושרית הצמידה בינתיים בנעצים שתי תמונות של דוגמנית יפהפייה, הימנית באיפור בוקר והשמאלית במה שנראה כמסיבת תחפושות נוצצת. "הסוואה," הצמידה שרית כף יד שציפורניה משוחות בלאק אדום על תמונת הבוקר, "הפחדה," היא העבירה את ידה אל הפוסטר האחר. העור של כף היד היה אדום ומגורה, וזה נראה לי עצוב. עלמה שאלה אותי בלחישה כמה זמן זה איחור מדאיג, כי מאחר לה כבר בשלושה שבועות. שרית המשיכה בהרצאתה, ואני ביררתי עם עלמה אם בדרך-כלל המחזור שלה סדיר. עלמה הינהנה. אם ככה אז שלושה שבועות זה איחור די גדול, לחשתי בקול מרגיע, "אבל את יודעת הכי טוב. נזהרת או לא?" עלמה התלבטה ושמתי לב שעיני האזהרה המפחידות של ראומה נעוצות בנו בהתכוונות מיוחדת.

"בשעות היום אנחנו רוצות להסוות את עצמנו, נכון? להסתובב נאות ומטופחות, אבל לא למשוך תשומת לב. אנחנו לא רוצות שמשהו יפריע לנו לתפקד," מיקדה שרית את פרצופה המחייך בעלמה. "תשמעי, אני די בטוחה שאני בהיריון," היא לחשה באוזני. "מה די בטוחה, אני יודעת. אני חייבת להתחפף מפה, אני לא מרגישה טוב."

"עלמה, את תחטפי תלונה," שיסעה ראומה בעצבים את דבריה של שרית, ונעצה בעלמה עיני פחד במשך דקת דומייה לפחות. "את יודעת, הקצינה ראומה," פנתה פתאום שרית לראומה במין רכות מפתיעה, בכלל לא דומה לטון של מורה לגיל הרך, "אנחנו הנשים, לפעמים יש לנו ימים כאלה, שאי אפשר להירגע, שלא כדאי להתעסק איתנו, שמה שנשאר לנו זה להשתגע." עיניה של ראומה שידרו חשבון לא סגור אבל ירדו מעלמה, ושרית חזרה להרצאתה.

עכשיו כולנו הקשבנו בריכוז, למרות שהדברים נשמעו קצת מופרכים. "בסיכומו של דבר," חייכה שרית חיוך של סיכום, "דווקא הבנות, הפקידות, הכאילו-לא-חשובות, להן יש את הכוח להכריע. הן אלה שקובעות איזה מין יום יהיה לבוס, איזה מין החלטות יקבל, ואני לא רוצה להשתמש במילים כמו שלום ומלחמה.

"להיכנס למשרד, להביא איתנו אור, פנים זוהרים, נשיות בטעם, לא מוגזמת, עם הדגשה של היפה – זה קובע כל-כך הרבה. אם ניכנס בלבוש מסודר, עור פנים נקי, מסקרה עדינה, צלליות בהירות למי שמתאים, איי-ליינר לאחרות, ליפסטיק בהיר, סומק קל והכי חשוב חיוך – יש לנו סיכוי למלא את התפקיד הכל-כך חשוב ומיוחד שלנו בצבא. להכניס את חוכמת החיים הנשית. ועכשיו קדימה, לעבודה, להתחלק לשלוש קבוצות לפני הדוכנים."

קמנו מהספסלים, עלמה ניגשה לראומה לבקש שיחרור, אבל ראומה צעקה בקול רם שאינו נתון לוויכוח, שאין שיחרורים מיום ח"ן ומי שיפריע יחטוף תלונה ויישפט. עלמה חזרה לשבת על הספסל מחכה שיגיע תורה בדוכן של גלית, ולי נשארו עוד כמה דקות עד ששרית תתפנה אלי.

אחרי שכולנו אופרנו באיפור בוקר עדין, הגיעה תזונאית בכירה מחיל הרפואה ונתנה לנו טיפים קטנים איך לא לעלות במשקל. בשלוש כבר היינו בחוץ, אחרי ארוחת צהריים חגיגית שכללה שניצלים, סלט תפוחי-אדמה במיונז, חצילים מטוגנים ברוטב עגבניות, ולסיום מוס שוקולד פרווה שאילתר במיוחד מישל, הטבח המופקד על ארוחות החוגרים.

כבר בהרצאתה של התזונאית התלוננה עלמה על בחילה. בדרך לחדר-האוכל היא לא הצליחה להתאפק והקיאה על כל הנעליים. בסופו של דבר היא שוחררה לחדרה.

***

לעלמה יש בטן בולטת. ממש בולטת. חודש שביעי. חולצה גברית XXL כבר לא פותרת את הבעיה. היא צריכה בגדי היריון. אין לנו בגדי היריון באפסנאות. קצינות בהיריון הולכות על אזרחי, חיילות בסדיר הולכות הביתה. עלמה לא מוכנה להשתחרר. אפילו פגישה עם קצינת ח"ן ראשית לא שיכנעה אותה, ולא המלצה ולא קיצבה ולא סיוע בשכר-דירה לעשרים שנה.

עלמה כאן, ממשיכה בחייה הרגילים למעט שינויים הכרחיים: פטור מתורנות מטבח, פטור מתורנות ניקיון, ביקורים סדירים במרפאה, בדיקות דם ובדיקות שתן, וגימלים לאולטראסאונד ולביקורים אצל הגינקולוג. עכשיו צריך למצוא לה מדים. "מה תעשי אחרי הלידה?" שואלת ענת המש"קית. "חצי שנה אני אהיה איתו בחדר במגורים, ואחר-כך הוא ילך למשפחתון ואני אחזור לעבודה בהוצאה לאור."

"אין לך מושג מה המשמעות של ילד," פותחת ראומה את הפגישה הדו-שבועית שלה עם עלמה, פגישות שעניינן מציאת פיתרון. "את לא מבינה איזו אחריות זו." בפעמים הראשונות עוד דיברו על גרידה, אחר-כך על מסירה לאימוץ. עלמה התנגדה לשניהם. מבחינתה, גם לא הייתה סיבה לשיחרור מוקדם. בסך הכל היא לא מבקשת מהצבא הטבות מיוחדות, רק קצת התחשבות בעניין של שירות קבע וקצת התחשבות בתנאים לילד, לפחות צעצועים וביגוד. בעיניה, הצבא הוא האבא.

מי באמת היה האבא, עלמה לא הסכימה לגלות. אולי לא ידעה בביטחון ואולי כן. אף אחד, לא בקרב המפקדים הזוטרים ולא בקרב הבכירים, לא תבע גילוי נאות. לך תדע אצל מי זה ייפול. ובכלל, לא רוצה לגלות, יותר טוב. מה כבר האבא יכול לעזור?

אצלנו, בערך שבעים חיילים בסדיר, התעוררה תחושה של משפחתיות. כאילו נותקנו בעדינות רכה ממשפחתנו והקמנו פה בבסיס משפחה חדשה. אהבה חדשה קשרה בינינו, אהבה משפחתית או לפחות שותפות גורל. עזרנו בקטנות: פה הבאנו אוכל לחדר, שם קנינו דיאודורנט, סבון טבעי, פנקס קטן, אפילו סט מצעים. רס"ר זנזורי מהמטבח שלח מרק עוף אמיתי ואוכל לא מטוגן ולא מתובל, שאינו בריא ליולדת ולעובר. כל מי שהייתה בתורנות מטבח נאלצה להבטיח לו שתעלים לה את הסיגריות. אפילו בראומה חל שינוי. מין השלמה בפנים של מי שוויתר ומבסוט מזה. היא התרגלה כבר למחשבה שיש לנו תינוק. באחד הערבים אפילו צעדה לחדרה של עלמה אוחזת תחת זרועה ספר הדרכה להיריון ולידה.

בעצם נשארה רק השאלה מי ילך עם עלמה לקורס הכנה ללידה. "לך, לך, מישל, תעשה איתה יחד נשימות," ניסה זנזורי לשכנע את הטבח-חוגרים לעבור חוויה ומי יודע... מישל סירב, וכולנו החלטנו שילך אילן, החובש. הוא בטוח לא קשור לזה והוא כל-כך בוגר ואחראי, הכי מתאים מכולנו להיות אבא. אולי הוא אפילו יסכים ללכת איתה לחדר-לידה. לא, לא להיכנס ממש, אבל לחכות לה בחוץ, ללטף את הילד, לשחק "כאילו" בתקופה הראשונה וגם לבקר מדי פעם את עלמה בערבים, שלא תרגיש לבד, שלא יהיה לה קשה. זה לא טוב לה ולא טוב לילד.

רק הקצינים, חניכי הקורסים הגבוהים, הוטרדו מנוכחותה של עלמה. זה באמת לא יעלה על הדעת וזה גם לא סביר ולא הגיוני שחיילת בסדיר שהחליטה בעזות מצח לשמור איזה היריון מאיזה אב לא ידוע תמשיך להסתובב עם בטן ענקית כאילו כלום בבסיס צבאי. זה לא מעון יום ולא בית תינוקות, וזה בכלל לא עניין אישי. אילו זה היה תלוי בהם, היו מעיפים אותה לכל הרוחות, לאלף עזאזל. בדיוק במקומות האלה מתחילה ההתפוררות של הצבא, כשחיילים מפסיקים לתפקד כחיילים וחושבים שהצבא אחראי לבעיות האישיות שלהם. פה ההתפוררות מתחילה ומי יודע איפה היא נגמרת?

***
 

בסופו של דבר היה נעים לחזור לבסיס. כאילו לא נסעתי. הבאתי קצת עוגות שנשארו מהחתונה, פרשנו סדין על השולחן הקטן בחדר של עלמה ודיברנו על העתיד. בפינת החדר הונחו, מפורקים ועטופים בניילון, חלקיה של מיטת תינוק שכוכי הביאה מהבית של ההורים שלה באילת. עלמה הייתה בפגישה ראשונה של הקורס הכנה ללידה, עם אילן כמובן. בינתיים הראו רק סרטים כלליים, על ההתארגנויות שלפני הלידה, אבל מהפגישות הבאות שניהם יתרגלו יחד נשימות, בעיקר נשימות כלב. המדריכה אמרה שללדת בגילה של עלמה זה הדבר הנכון מבחינת הגוף, ומאוד התפעלה מההחלטה האמיצה של אילן ושלה להביא ילד לעולם.

אחרי החתונה של אתי גם לי נראתה ההחלטה של עלמה אמיצה מאוד. או אמיצה מאוד או מטופשת, תלוי איך מסתכלים על זה. הסידור הזה שהצבא הוא האבא נראה הרבה יותר נוח מאבא אחד מסוים. זה מבטיח חופש. אין אף אחד שצריך לשתוק לו, לגהץ לו חולצות או לסבול את הנחירות שלו בלילה. אפשר ללכלך עליו חופשי, ותמיד בצדק, לרצות שהוא ימות בלי רגשות אשם. אפשר לקרוא לו חרא בפרצוף, זבל של אבא, ואין מי שייעלב. וכל הזמן יש חברים, כי התינוק הזה הוא קצת של כולנו, כלומר הוא פרויקט משותף.

אני קצת מקנאת, כי בעלמה לא היה אף פעם שום דבר מיוחד. בחורה ממש בסדר, שרטטת בהוצאה לאור של הבסיס שלנו, אבל לא מאלה שיש מה להגיד עליהן. לא יפה אבל חמודה, לא חכמה גדולה אבל אחראית. לפעמים אפשר אפילו לתפוס אותה עם ספר בלילה במגורים. והנה פתאום מסתבר שהיא אישה. עקשנית כזאת, חזקה, יודעת מה היא רוצה מהחיים. מסתובבת בבסיס, עם בטן גבוהה ומראה זוהר, כולה מין שלווה אימהית שעושה אותה יפהפייה ממש, כאילו היא אמא של כל העולם, אמא שעסוקה בשלה, שמייצרת לבן שלה רחם שאין לו תחליף. בחולצות גבריות לבנות ובמכנסי חאקי היא מסתובבת עם המון זמן והמון סבלנות עד שכולם יתרגלו, כל אחד בקצב שלו.

אחרי הצהריים היא עולה על אזרחי, חולצות טריקו צמודות על הבטן שלה, פופיק בחוץ וכל מיני מכנסי טריקו רפויים שנשרכים מתחת לבטן. בטן מושלמת של היריון שמשגעת את כל הגברים בבסיס, קצינים וחוגרים כאחד. בטן שעושה לכל גבר חשק להשתלט עליה, להגיד שהיא שלו, בגללו, אחריותו הבלעדית. בטן שעלמה לא חולמת להפקיר, לא נותנת אותה לאף אחד. לה לא אומרים מה לעשות. היא לא תשתוק לאף אחד ולא תתחשב באף אחד ולא תגהץ חולצות ולא תבשל ולא תכבס. מפתיע שעלמה הראשונה שהבינה שגברים אוהבים אמהות, שבשביל אישה יפה עם בטן הם יעשו הכל. עלמה לא ממהרת למכור.

הספר רואה אור בסידרה חרגול פלוס בעריכת אלי הירש. זהו ספרה השני של מיכל זמיר. קדמה לו הנובלה הארוטית "12 פגישות", שראתה אור בהוצאת "כתום".