הנוסחה לאופוריה
עופר דיקובסקי, שהביא לעולם כמה מהרכבי הטראנס החשובים והמעצבים של שנות ה-90' חוזר עם אלבום חדש, מוכיח שלא קפא על שמריו, אבל עדיין נשאר חידה בעיני רבים
אחרי שתיקה בת כמעט שלוש שנים, עופר דיקובסקי, חוזר באלבום חדש.
האיש שהביא לקהל הישראלי את Tandu, את החזירים בחלל ואת Indoor, התאפיין תמיד כאחד היוצרים היותר אניגמטיים בעולם הטראנס הישראלי. הסגנון המוזיקלי הייחודי של "אופוריה" השאיר אותו בין הכסאות מבחינת הקהל הישראלי. מצד אחד, הוא הוציא תחת ידו פרוייקטים כמו Pigs In Space האקספרימנטלי, ומאידך, שיחרר עם Tandu כמה קטעים שהפכו לעמודי התווך של יוצרי טראנס רבים.
אנשים זוכרים לו לטובה את ימי Phreaky, בהם עבד עם ספייסקט (אבי אלגרנטי, שגם עשה את עבודת המאסטרינג ל-HFI) ודינו פסארס. אפילו לסולאריס, פרוייקט סולו שתחת שמו שיחרר מספר קטעים, יש מקום של כבוד ברשימת ההרכבים והשינויים שעבר בתקופת הזוהר של הטראנס הישראלי ועד ימינו אנו.
אך האופוריה של דיקובסקי היא זו שהביאה אותו לסטטוס האמן שבו הוא נמצא כיום. אם זה היה עם דליריוס, או אפילו עם Let It Beat השנוי במחלוקת, Headed For Infinity, הוא שילוב מרתק בין מגוון הטעמים השונים שהציג דיקובסקי במוזיקה שלו לאורך השנים.
נכון, הזיהוי הראשוני של אופוריה היא עם מוזיקת גואה, עם פול-און, עם מלודיות בהיי-פיץ' וכיסוחים ברחבה. אבל דווקא באלבום החדש מתגלה צד חדש ואינטליגנטי לא פחות מזה שהוצג באלבום הקודם.
ב-HFI לוקח דיקובסקי את המאזין למסע קצבי בקשת המוזיקלית הרחבה שלו. הוא פותח עם קטע אגרסיבי, מלודי ומהיר, Northern Lights, שמהווה את יריית הפתיחה לתצוגת תכלית. דיקובסקי משלב ברצועה אנרגטית זו טראנס פסיכדלי בסיסי, עם מלודיות שכבר הפכו מזמן לסימן ההיכר שלו, ומשלב בהן גיטרות חיות וסינתיסייזרים נוטפי אסיד.
בקטע השלישי, הנושא גם את שם האלבום, מחליף עופר פאזה ועובר לקטע גרובי במיוחד. ברצועה הזו תקבלו למעשה מושג מה יכול דיקובסקי לעשות עם הכלים המתאימים: טראנס אינטליגנטי ב-BPM יחסית רגוע, בלי הרבה היסטריה ועם מלודיות מהנות.
עם פתיחה שמזכירה קצת את ימי Alien Pump, דיקובסקי מעביר הילוך ותופס גובה על אחד מהקטעים הטובים באלבום, Cyber Hiker. חטיבת ההקשה מבצעת עבודה אקלקטית מעניינת בעוד הסינתיסייזרים מבצעים במאזין מתיחת עור-תוף נרחבת. הקטע, שנמצא בתחתית סקאלת ה-BPM של האלבום, נותן לשלל האינסטרומנטציה של דיקובסקי מקום ואוויר לנשימה, מרווח את המוזיקה ומשאיר את המאזין דרוך כקפיץ.
אולי החולשה היחידה של האלבום היא שהוא כמעט ואינו סוטה מהקו המסוים שהוגדר על ידי דיקובסקי. רוב הקטעים באלבום, טובים ומופקים למשעי ככל שיהיו, חוזרים על אלמנטים מסוימים. בעוד שחלק קטן מאמני הטראנס שם לעצמו למטרה לגוון ולחדש, הרי שהאלבום החדש של אופוריה נופל לקונבנציות הידועות של הפול-און הישראלי והנוסחתי.
עם זאת, יש לומר שדווקא הנוסחה של דיקובסקי נשמעת הרבה יותר מעניינת ומרתקת. אולי זו ההיסטוריה הארוכה שיש ליוצר הזה, אחד מהפחות מוערכים לאחרונה, שמעניקה לנו פרספקטיבה חדשה ומרעננת על אמן ותיק ,שמוכיח שהוא יכול ללמד את עוללי הטראנס כמה דברים.
לפנייה לכתב/ת 
אופוריה
עטיפת האלבום
מומלצים
