מה אינטל מתכננת לנו?

ב-20 השנים האחרונות אינטל הרגילה אותנו לחיות בעולם בו פרמטר אחד מביע את היתרון הטכנולוגי של מעבד אחד על השני, עולם המגהרצים. כמובן שזה לא היה מצג נכון. אחרי 20 שנה של ארכיטקטורת IA32, מההכרזה על 386DX בשנת 1985 עד ההכרזה החודש על מעבדי פנטיום 4 חדשים עם מטמון כפול (2 מגהבייט), לא רק מהירות השעון גדלה פי 233 (מ-16 מגהרץ ל-3,730 מגהרץ) - גם המורכבות של המעבד (כפי שהיא נמדדת במספר הטרנזיסטורים) גדלה פי 168, מ-275 אלף ל-170 מיליון.

הדבר היחיד שנשאר פחות או יותר יציב הוא הגרעין של פקודות IA32, ששני המעבדים יודעים לבצע. ובכל זאת, מה שאנו זוכרים ומשווים זה הקצב של השעון, שספק אם מרבית המשתמשים ב-PC בכלל יודעים איך ומדוע הוא משפיע על הביצועים.

פניית הפרסה של אינטל

עכשיו אינטל מבצעת פניית פרסה, עם ההחלטה למקד את מאמצי הפיתוח בכיוון של ריבוי מעבדים על שבב אחד, מה שנקרא Multi-Core. בחודשים הקרובים נראה את Smithfield כפול הליבה ממשיך את הדרך של פנטיום 4 במעבדים שולחניים ואת "יונה" (Yonah) ממשיך את דרכו של "דותן" במחשבים ניידים. אלה הם מעבדים עם "שתי ליבות", כלומר, כל החלקים העוסקים בעיבוד (כמו פענוח פקודות, ביצוע פעולות לוגיות וחישובים בשלמים ובנקודה צפה, חישוב כתובות והזמנת קריאה/כתיבה, ניהול תהליך העיבוד, וכדומה) שוכפלו והם מופיעים פעמים, זה לצד זה, על השבב.

לעומת זאת, החלקים ההיקפיים, כמו המטמון L3 והממשק הפיזי לאפיק המערכת, נשארו משותפים. מבחינת מערכת ההפעלה יש כאן שני מעבדים עצמאיים, שבמקרה של אינטל כל אחד מהם יכול להריץ שתי תוכנות במקביל בזכות טכנולוגית HyperThreading. מבחינת חומרת לוח האם, זה שבב אחד שתופס שקע אחד ומחובר לכל שאר החלקים באפיק אחד.

אינטל מאמינה כי ריבוי ליבות חשוב יותר מהוספת יכולת עיבוד פקודות 64 סיביות, הכיוון ש-AMD מוליכה כרגע. מאחר ובתחום הזה אין מקום למפסידים, שתי החברות מעתיקות זו מזו. בשנת 2005 שתי החברות יטמיעו את שתי הגישות בכל קווי המוצרים העיקריים שלהן. גם Dual-Core, גם 64bit – וגם המשך הגידול במהירות השעון (למרות שבקצב מתון יחסית) וגידול המטמון (במשפחת איטניום, עד 24 מגהבייט!).

בטווח בינוני אפשר לראות מעבדים עם 4 או 8 ליבות, שינצלו את היכולת של המפעלים החדשים לדחוס 500-400 מיליון טרנזיסטורים על שבב יחיד, תוך שימוש בטכנולוגית יצור ב-65 ננו-מטר. הבעיה היחידה: תוכנה, בעיקר יישומים. כדי לנצל את המעבדים הכפולים צריך יישומים שנכתבו עבור Multi-Threading, ואלה נדירים למדי מחוץ לתחום של מחשוב ארגוני (מסדי נתונים, למשל, ותוכנות תיב"ם מסוימות, תומכים כבר בריבוי-נימים).

הרוב המוחלט של יישומים גם לא יודעים להשתמש בסיביות הנוספות וכך התכונות הייחודיות של מעבדי 64 סיביות לא מגיעות כלל לביטוי. הטרנספורמציה המלאה מסביבה של מעבד יחיד/32 סיביות לריבוי מעבדים/64 סיביות תמשך שנים, במהלכן נצטרך לשכוח את המוסכמות הנוכחיות לגבי היחס בין מגהרצים לביצועים.

ראיון עם קרייג בארט

"כאשר הסנטרינו יצא לשוק, זו הייתה הצלחה מוחצת במיחשוב נייד. היום אף אחד לא מדבר על הסנטרינו במושגי מגהרצים. מדברים על קישוריות אלחוטית, על משך העבודה, על הגודל והמשקל של המחשב הנייד - למרות שפנטיום-M לא עושה וויתורים בנושא הביצועים. רק שהביצועים לא נתפסים יותר כפועל יוצא של מהירות השעון. וכך גם כשיצאה מהדורת 'דותן', שלא הוסיפה הרבה מבחינת מגהרצים למהדורת 'בניאס', אבל מוסיפה משמעותית לביצועים בזכות מטמון גדול יותר ושכלולים ארכיטקטוניים אחרים.

"בניגוד לחששות של אנשים רבים בתעשייה, הציבור קיבל את המהלך ברצון ואנו רואים זאת בקצב מתחזק של מעבר ממחשבים שולחניים למחשבים ניידים ובאימוץ המהיר של הסנטרינו כמעבד הזרם המרכזי. המשתמשים מעדיפים שנדבר איתם על יתרונות שימושיים ולא על מגהרצים, ונתייחס למגמות החשובות של שינויים בצורת השימוש ב-PC - כפי שעשינו עם הסנטרינו בהתמקדות על מה שחשוב למשתמש הנייד.

"במשפחת המעבדים השולחניים נתמקד במה שתופס חלק הולך וגדל ביישומים נייחים. כמו מולטימדיה וטלוויזיה משולבות במרכז המדיה הביתי. המבנה הארגוני החדש שאינטל מאמצת נועד להשיג את המיקוד הזה. המעבדים החדשים יפותחו מתוך גישה מערכתית, שתראה את היישום כמכלול תכונות משולבות והמשתמש הממוצע בכלל לא יתעניין באספקטים הטכניים, כמו מהירות השעון, מספר הסיביות או מספר הליבות על השבב. כמו צרכן של כל מוצר צריכה אחר, הוא ימדוד אותנו בקנה מידה של תמורה ממשית למחיר - ואנחנו נמשיך לתת לו יותר תמורת ערך פחות כסף בכל דור חדש של מעבדים".