טלוויזיה לאנשים חושבים

"עשרת הדיברות" עם רונאל פישר

כבו את הסלולרי. גם את הקווי אפשר וצריך לנתק. שבו, תנשמו עמוק. רונאל פישר ייקח אתכם למסע שלא בטוח שרציתם לצאת אליו, אבל סביר מאוד להניח שתתמכרו לו, אבל רק אם אתם מאמינים שרצוי לראות לפעמים טלוויזיה שגורמת לאדם לחשוב.

מתי קראתם בפעם האחרונה את עשרת הדברות לפי הסדר? בבית הספר, קצת לפני בחינת הבגרות המאוסה בתנ"ך? אם כך, הסדרה החדשה "עשרת הדיברות" שעולה הערב ב"קשת" (ב', 21:45, ערוץ 2) מתאימה לכם כמו כפפה ליד, מפני שהיא יוצאת מנקודת הנחה נכונה לחילונים רבים מאוד – הטלת ספק אוטומטית. מה שרונאל פישר יודע, הוא שאי אפשר לחיות על הספק הזה לבדו חיים שלמים, וצריך עוד משהו. הוא קורא לזה בפרק הראשון, שמוקדש ל"אנוכי ה' אלוהיך", "קרש".

את הווידוי על העדרו של קרש מבצע רונאל פישר על ספתה המעוצבת של פסיכולוגית, והיא תשוב ותעזור לו לנסח קשיים רגשיים בפרקים הבאים (צפיתי בעניין גדול בפרקים שנשלחו לעיתונאים, אלה המוקדשים ל"אנוכי", ל"שמור את יום השבת לקדשו" ול"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך"). הפרק המוקדש לשבת הוא הסטראוטיפי והצפוי משלושתם, כי הוא מנסה להציב מודל של שבת חילונית ושבת דתית במשפחה אחת שחלקים ממנה עובדים את השם יתברך וחלקים אחרים – את הפועל תל אביב, גם הוא היה הרבה יותר מבסדר גמור.

אבל נתחיל בהתחלה, כלומר – הרבה לפני הצילומים. במקום שבו מפיקים תבוניים מחברים את חובות המכרז עם ההכרה שעשרת הדברות הן בסיס לכל שיטת מוסר באשר היא, ושצריך לעשות מזה סדרה שהיא מסע אישי, כי כל החובות המוטלות שם על האדם הן אישיות לחלוטין.

ואיך עושים מסע כזה ב–2005? במבע טלוויזיוני משולב. חלקו חשיפה אישית, חלקו גילוי של דמויות ושל מצבים שמרתקים ומסקרנים את מי שמוכן לשאת על גבו את משאו של המסע הזה, כי הוא לא פשוט. גם ההסתייעות בפסיכולוגית לא פשוטה לפישר, ולמרות נוכחותה של המצלמה הוא מגיע לרגעים של אינטימיות ושל גילוי לב פשוט, עמוק ומעורר הזדהות מיידית.

אבל במי יסתייע? זהו מסע חילוני, וזה יופיו ואלה גם מגבלותיו. פישר אינו יכול ללכת אל רב ולהידבר עימו, כי אינו דובר את שפתו. הבעיה של שפת הפסיכולוגיה היא, שבמסע החיפושים שלה אחר ה"עצמי" היא כופרת לרוב בקיומו של ציווי מעבר ל"נאמנות לעצמי", וגם עם הבעיה הזאת צריך פישר להתמודד, בסופו של דבר, לגמרי לבדו. בדיוק כמו שחזה מי שכתב את עשרת הדברות. לא כתוב שם שיהיה קל.

את "אנוכי" מבקש פישר למצוא בפרק הראשון במסע של שולי רנד, שחלקים ממנו מוכרים היטב לציבור, אבל גם שם – כפי שתראו היום – יש הפתעות. כיוון שהתהום הרובצת בין רנד לבין פישר נפערת במלוא עומקה דווקא בדיבר הראשון, שהוא התנאי (האלוהי) לקבלת עול כל האחרים, המפגש הזה מרתק במיוחד: אין בו שום סממן של הערצת-דוסים או של איזה צו פיוס כפוי, מלוקק או מתוקשר.

יש לפישר יכולת די נדירה בטלוויזיה שלנו, להשיל מעליו את הציניות של עיסוקי היום יום בהתיישבו ליד מצלמה, ולשאול שאלות נאיביות-לכאורה, פשוטות עד כאב, יסודיות וחסרות מענה טוב אחד. גם מי שאינו יכול לקבל את התשובה הגורפת של רנד עשוי לשאול אותן שוב ושוב – ולחכות לפרקים הבאים.

מבין הפרקים שראיתי, "כבד את אביך ואת אמך" הוא המורכב והמרגש ביותר. "מרגש" הוא שם תואר שבדרך לל אני מעדיפה לוותר עליו כשמדובר ביצירת אמנות, אבל כאן, לצד המניפולציה הרגשית הברורה מאליה – ראיון עם שוקי בסו שהרג את אביו – יש גם התמודדות אישית, עד כדי ערטול ממש, של פישר עם שאלת זהותו כבן וכאב. וגם כאן הציניות נעלמת לגמרי, ופתאום יוצא מן המסך איש שלם, ותהייה גדולה, שאין לה נחמה קלה ופשוטה, וטונות של חומר למחשבה, בין הפרסומות שוודאי ירצדו סביב הפרקים. מי שרצה טלוויזיה לאנשים חילוניים חושבים ומתלבטים, שלא יגיד שלא ידע. יש דבר כזה, ורונאל פישר חתום עליו בטונות של כשרון.

"טבע הארץ" עם אייל פלד

מדובר במזימה. מישהו רצה להמאיס עלינו את הטבע הארצישראלי במלוא הדרו, ושיגר למשימה את אייל פלד (מסע עולמי: טבע הארץ, "טלעד", ו', 19:15), האיש שיש לו היכולת להפוך כל דרמה לסיפור מפוהק לפני השינה, או להשרות שינה על המפהקים בטרם-עת.

לכאורה, היו כאן כל החומרים הנכונים: מאות שעות צילום, גורים ובוגרים, טורפים ונטרפים, נשיונל ג'אוגרפיק במיטבו – ואחר כך הושיבו את פלד לכתוב טקסט, ונהיה שיממון גדול. מישהו צריך לומר לאיש הזה כך: בכל מסעותיך בעולם עדיין לא הבנת שכדאי לבצע דיאלוג תבוני בין מלים לבין צילומים? שכאשר אתה מראה לצופיך תמונות של מכתש רמון ואומר, זו תופעה ייחודית – אולי מוטל עליך להסביר מדוע זו תופעה ייחודית? שכשאר אתה מראה נחש טורף מכרסם קטן, ואתה עושה זאת בתקריבים פורנוגרפיים במיטב מסורת סרטי האימה-של-הטבע, אתה פשוט לא יכול לומר "לא יאומן" כשאתה מראה שבאמת יאומן, ושהנחש שלך זולל את ארוחת הצהריים עד תומה? וכל נסיונך הטלוויזיוני עדיין לא לימד אותך שיש מי שכותבים טקסטים טוב ממך ומיועציך – ואולי, למען צופיך, כדאי לתת להם את העבודה?