מפתה לתת את התשובה התרבותית: ככה זה אצלם, בתרבות השותקת הזאת, המופנמת, של יפן. אבל בעיני זה הסבר שמחמיץ את האפשרות של ספרות, את האפשרות לדבר מעבר לגבולות התרבות: למה באמת במשפחות לא מדברים? "
המקרה המוזר
"המפתח" מאת ג'ונאיצ'ירו טניזקי, מגדולי הסופרים היפנים, הוא רומן מוזר שמתפקד גם כספר מתח, גם כרומן אירוטי וגם כדרמה מקאברית
אישה ישנה והעולם סביבה פועם. מה יש בה, בתמונה של אישה ישנה, שמזמין לרקום סביבה אגדות? למה התמונה הזאת, המתארת סיטואציה יומיומית, חוזרת, פשוטה, נתפסת כמסתורית, מחייבת פרשנות, מעודדת הסברים?
"המפתח" הוא הספר השני ברציפות שאני קוראת ובמרכזו דמות של אישה ישנה. קדם לו "זכרונות מהזונות העצובות שלי" של
גבריאל גרסיה מארקס. האישה הישנה אצל גרסיה מארקס היא בעצם ילדה בת 13, והשינה שלה היא עדות לתלאות חייה: לעוני שלה, להיעדר האפשרויות, לזה שלא אכפת לה מכלום, שהיא בכלל ילדה. הספר אף מצטט בפתיחה משפט מ"בית היפיפיות הנמות", שמשלים את שורת הנשים הישנות שיש לי בראש.
ב"המפתח", רומן שאפשר לראות בו גם רומן משפחתי, האישה הבוגרת, הנשואה, המכובדת לכאורה, ישנה. או, כפי שמתברר עם התקדמות העלילה, מעמידה פנים שהיא ישנה. והשינה שלה היא עדות ודימוי לפאסיב אגרסיב מטורף. היא ישנה אבל פעילה לגמרה. היא ישנה אבל מודעת. היא ישנה אבל זוממת מזימות ומנתבת מהלכים.
משחקי קריאה
"המפתח" נכתב בשנת 1956, והוא הרומן הראשון של ג'ונאיצ'ירו טניזקי שמתורגם לעברית. לספר מצורפת אחרית דבר "על המחבר וספרו" שכתב המתרגם דורון ב. כהן, וטוב שכך. כהן ממקם עבורנו את הסופר, טניזקי, במפה הספרותית של יפן ועולם הספרות בכלל (סופר פורה, מועמד לפרס נובל שמעולם לא זכה בו) ואת הרומן "המפתח" בתוך מכלול היצירה של הסופר.
הרומן כתוב כמעין רשומון. אותם אירועים, חמישה חודשים בחיי משפחה, מסופרים פעמיים, פעם מהזווית שלה, פעם מהזווית שלו. הגיבורים, גבר בשנות החמישים ואישה בשנות הארבעים, נשואים עשרות שנים, הורים לילדה שגם היא כבר אישה בראשית שנות העשרים שלה. הם כותבים, כל אחד בנפרד, יומן. האירוע המכונן של העלילה הוא ההחלטה של הגבר להתחיל ולכתוב ביומן - וזאת אחרי שני עשורים בהם הוא כותב ביומן באופן קבוע וסדיר - על חיי המין שלו, שלהם.
היומנים אינם פרטיים, אלא מהווים דרך לתקשר זה עם זה. הם כותבים מתוך ידיעה, או לפחות תקווה, שבן זוגם יקרא. המשחק הזוגי שלהם מתרחב וכולל גם את הבת, החבר של הבת והקורא. גם לנו לא ברור מי קורא מה, ומה כל אחד יודע. פערי הידיעה האלה מייצרים מתח בין הדמויות לעצמם, כמו גם אצל הקורא. בקריאה כזאת, "המפתח" מתפקד כספר מתח, העלילה מתקדמת במהירות, מהודקת וצמודה ללוח השנה, ואווירה של אסון ממשמש מאיצה את הגיבורים לפעולה ואת הקורא להעביר לדף הבא.
במשפחה לא מדברים
הגיבור מוטרד מחולשתו הגופנית, מכך שהוא לא יכול לספק מינית את אשתו. האישה מוטרדת מהתאווה המינית שלה, מהרצון שלה בסיפוק מיני וממילוי תפקידיה
כאישה במערכת הזוגית. ביחד, בשתיקה, הם בודקים זה את זו, פורצים את הגבולות שבעצמם הקימו, מרחיבים את טווח ההתנסויות המיניות שלהם. בקריאה כזאת הספר הוא גם רומן מתח אירוטי, ספר על הידרדרות מוסרית (וחוץ מזה באחרית הדבר אנחנו לומדים על הפטיש לכפות רגליים של הסופר עצמו). אבל הסקס הוא לא רק סקס. הוא גם משחק תפקידים, סמל לגבריות מול נשיות, מגרש למאבקי כוח. מי מוביל ומי מובל?
הרומן הוא גם דרמה קאמרית. ארבע דמויות, חלל התרחשות מובחן ומוגבל. מה רוצה כל אחד מהם? כמה סודות יכולים חדר משפחה אחד קטן, שלושה אנשים הקשורים בקשרי נישואין ודם ועוד אורח אחד להכיל? למה במשפחה לא מדברים האנשים זה עם זה? מפתה לתת את התשובה התרבותית: ככה זה אצלם, בתרבות השותקת הזאת, המופנמת, של יפן. אבל בעיני זה הסבר שמחמיץ את האפשרות של ספרות, את האפשרות לדבר מעבר לגבולות התרבות: למה באמת במשפחות לא מדברים?
השפה פשוטה, הקריאה קלה (התרגום המצוין מאפשר את כל זה. כהן מוסיף שהקריאות והפשטות של כתיבת טניזקי היא ההסבר או התירוץ לעובדה שלא קיבל פרס נובל) והטקסט קר, גם כשהוא מדבר על אהבה של אישה לבעלה, של הורים לילדה שלהם. הטקסט גם חף מפסיכולוגיה. הגיבור והגיבורה, כל אחד ביומן שלו, עוסקים בלהתחקות אחרי האירועים, לתאר אותם, מה קדם למה ומה קרה אחר כך, כמעט בלי ניסיון להבין ולספק הסברים.
"המפתח" הוא ספר מוזר ומעניין. העלילה הפשוטה לכאורה מאפשרת מגוון קריאות ופרשנויות. הבהירות של הטקסט מתעתעת, ומתחת רוחש משהו קודר, לא בשליטה. יש ב"המפתח" ישירות בוטה ועמימות מבאסת. גילוי לב והיחשפות במקביל למשחק תפקידים ערמומי. התקדמות רציפה, מהירה, לעבר משהו שנתפס כבילתי נמנע, בלתי ניתן לעצירה.
"המפתח" מאת ג'ונאיצ'ירו טניזקי, תרגום: דורון ב. כהן, הוצאת "כתר"
