חלום חייו של כל מי שכותב מעט על ספרים – חלום עיקש, מוכחש, חסר שחר – הוא לפגוש פעם את ג'רום דיוויד סאלינג'ר,
הנזירי והמתבודד מכל הסופרים המסקרנים של המאה העשרים. בפגישה היפותטית שכזו – רצוי, כמובן שתהיה גם ראיון בלעדי – אפשר יהיה לשאול אותו: למה לכל הרוחות הפסקת לפרסם? למה רק 13 סיפורים? והאם באמת אתה שונא את "יום נפלא לדגי בננה" כמו שמספרים? ומה אתה קורא? ואיפה כל כתבי היד שמרכלים שאתה מטמין בעלית הגג שלך?
רצוי, אבל זה לא יקרה. נתנחם בתרגום חדש של הקובץ "9 סיפורים", מעטו של אסף גברון. ותחילה – מחמאות. בהשוואה ל"9 סיפורים" שיצא לאור בעברית בשנת 1979, והוא אסופה של תרגומים פרי עטיהם של אילן תורן, אביב מלצר, גדעון טורי ויהודית דורף – גברון עושה עבודה מצויינת. מעט מן המצויינות נעוץ בהיסטוריה של מלאכת התרגום לעברית: בשנות השבעים עוד האמינו מתרגמים ועורכים כי מוטלת עליהם חובה קדושה, "להגביה" את לשון הכתוב בעת מסירתו בעברית ולחנך את הקורא המקומי לצריכה של שפה "ספרותית" לעתים גברה האידאולוגיה על חובת הנאמנות למקור, וודאי על הדיוק. לעתים שמה האידאולוגיה שפה מלאכותית ולא-אידיומטית בפיותיהם של הדוברים הלא-נכונים. זו היתה אידאולוגיה אנטי-מוסיקלית בעליל, משוללת אפשרות להקשיב לטקסט ולדוברים שבו באורח תבוני.
הסיפור הקצר שלי
האידאולוגיה פסה מן העולם, וגברון יודע להקשיב לניואנסים של שפה מדוברת ולהעבירם נאמנה לקוראיו. אוהבי סאלינג'ר המושבעים, אלה שמכירים את הסיפורים כמעט על פה, ימישכו להתווכח איתו על קטנות: למשל, על מברשת הלק של מיוריאל ב"יום נפלא לדגי הבננה" שצריכה להיות "מכחול". אולי ירצו להתווכח איתו על ל "לאזמה באהבה ובזוהמה", כאשר המעבר מ"אסמה" נכון מבחינה צלילית, והמעבר מ"סאוב" ודאי נכון יותר, אבל איך, איך לעזאזל מתרגמים squalor לעברית וגם משאירים בטקסט המתורגם את תחושת הפער בין אוצר המלים של המספר ב"לאזמה באהבה ובזוהמה" לבין אוצר המלים של אזמה.
| ראיון |
|
| בין בנאליות לטראומה / אסף גברון |
|
"תשעה סיפורים" מאת ג'.ד. סאלינג'ר, שראה אור בשנת 1953, יוצא בימים אלה בתרגום חדש לעברית בהוצאת "מחברות לספרות". לרגל האירוע מראיין מתרגם הספר, אסף גברון, את עצמו (פטנט!) ומסביר יותר טוב מכולם למה עכשיו ולמה בכלל |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כך או כך, נעשתה עבודה מצויינת: סאלינג'ר היה גדול אמני "השפה המדוברת" בספרות האמריקנית במאה העשרים. מי שירצה, יראה בו צאצא נאמן למארק טווין ולפוקנר כאחד, בהקשבה המופתית שלו ללשון הדיבור של דמויותיו. בתרגום הקודם של תשעת הסיפורים לעברית – ועוד יותר מזה, בתרגומים של "התפסן בשדה השיפון" – המוסיקליות פשוט נמוגה מחמת נסיונותיהם ההוראיים והפתטיים כאחד של המתרגמים להפוך את סלינג'ר לסופר "מהוגן" יותר. בתרגום של גברון, הוא בועט ונושך ומכאיב וציני ובוטה במידה קרובה בהרבה למקור, וזה – לעניות דעתי – אחד השבחים הרציניים ביותר שאפשר לתת למתרגם.
ולסיפורים עצמם: עדיין, שלושים שנה אחרי שקראתי אותו לראשונה, אני חושבת ש"יום נפלא לדגי בננה" הוא אחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנכתבו מעולם. לא רק בגלל הטלטלה הרגשית העזה המזומנת לקורא בו לראשונה, אלא גם בגלל שלל הקונבנציות האמנותיות שסאלינג'ר שבר בו בחן בלתי מצוי.
הוא מתגלה כאן כמהפכן ספרותי אמיתי ששם ללעג את חובתו הקדושה של כותב הסיפור הקצר – לשמור על אחדות הזמן, המקום והעלילה. סאלינג'ר היה בין הראשונים שהבינו, שלאחדות הזאת כבר אין מקום בעולם שבו האינפורמציה זורמת באופן פאסטישי ורב-רובדי אל האוזן ואל העין. הוא שבר אותה, וגם שבר את ליבותיהם של קוראיו – ואם אאלץ לגלות לאי בודד ולקחת איתי לשם רק סיפור קצר אחד, זה יהיה הסיפור. ואם יאלצו אותי ליטול רק גרסה עברית, ברור שהיא תהיה של גברון.
"9 סיפורים", ג'י. די. סאלינג'ר, מאנגלית: אסף גברון. עריכת תרגום: יעל רנן. מחברות לספרות, 189 עמודים
