| |
יש שדה צבעונים בגוש דן. בינתיים.
מאות טוליפים יפהפיים פורחים ממש עכשיו (ורק במשך כשבוע) על גבעה בין גני תקווה לפתח תקווה, ואולי בגלל זה לא נותרה להם תקווה. לא ברור מה יגמור אותם קודם, פסולת הבנייה או תוכניות הבנייה, אבל זה לא יהיה מפתיע אם לשכונה שתחליף אותם יקראו 'גבעת הצבעונים'
גילי סופר
פסיכים. וואללה פסיכים. אין מילה אחרת. פשוט פסיכים. אתה מסתובב שם בגבעה, באתר פריחת הצבעונים היחידי ששרד בגוש דן, ומבין שהם אשכרה הולכים להרוס את זה. בעצם, הם הורסים את זה כבר עכשיו.
הפעם טיילתי במזבלה. לא באתר שפיכת פסולת מוסדר עסקינן חלילה, אלא באתר הפסולת ששמו הטבע של כולנו. במקרה הזה - גבעת הצבעונים. ממש טוליפים בר, כאן בגוש דן, אבל לא לאורך זמן. התקווה היחידה, אגב, היא בשמות שני הישובים שחונקים את הגבעה מצפון ומדרום: פתח תקווה וגני תקווה. בין לבין גם
| "נלבישך שלמת בטון ומלט" (צילום: גילי סופר) |
סוללים פה אוטוסטרדה. כביש 471. מזל שהיה מעונן,זה מתחבר מצויין למלנכוליה.
לפני כמה שנים היה מתוכנן להקים פארק מטרופוליני בגבעות שזכו לשם 'בקעת אונו'. בינתיים, לפני כשנתיים הגישה מועצת גני תקווה בקשה להרחיב את השטח הבנוי שלה צפונה, וגם קיבלה את אישור 'מוסדות התכנון'. בתכנונית זה נקרא 'שינוי בתמ"מ 3', בעברית פשוטה: היה שלום צבעוני השרון, ניפגש צפונית לרעננה. לפחות הכשירו חנייה נוחה עבור משרד המכירות של השכונה החדשה שהעמידו באמצע מרבד התורמוסים שבקצה רחוב העמקים בגני תקווה. כמה ציני, הכל פה שמות של הרים ושל חבלי ארץ, רחוב הנגב, והשרון, והרי ירושלים, והר נבו, ממש אהבת הארץ.
עוקפים מימין את אתר הבנייה. הירוק היחיד בו (חוץ מחלומות הקבלן) הוא הירוק של הגדר. מחוץ לאתר הכל פורח. מרבדי תורמוס מצולקים בערימות פסולת בניין, חרציות לרוב, לוף מנומר אחד, מיני פרגים, קחוונים, השום התל אביבי הסגול, האלקנה התכולה, והתלתן והגדילן. יואו כמה פרחים. והחרקים חוגגים. מקור החסידה כבר לא פורח ופריו מסגיר את מקור שמו. שביל עפר מוביל צפונה ועולה לראש הגבעה עליה ניצבת בריכת מים עגולה מבטון. מימין, השומרון כמו מונח על כף היד. העיר הלבנה שרואים במורדותיו היא אלעד. פצע הנוף הבולט (בגודל של עיר) הוא כביש המחצבות, שם הבעייה הגדולה היא המחצבות - לא הכביש. משמאל, כמאה מטר מערבה, המדרון עם הצבעונים. כמה מאות מהם, בינות לתורמוסים. שווה לבוא לראות ממש כבר השבוע, כי הפריחה שלהם קצרה מאוד ואיש לא מבטיח שהם יהיו פה בשנה הבאה.
תאוריית הטמטום
לא ברור מאיזה כיוון ייגמרו כאן הפרחים קודם, מכיוון תוכניות הבנייה או מכיוון פסולת הבנייה. המשאיות שמגיעות לכאן עמוסות ברזלים ורסיסי רעפים ובלוקים, ושאר שאריות בטון ועץ שסיימו את תפקידם למען האנושות
כמשקופי דלתות, ממשיכות ומחפשות מקום לפרוק את המטען העודף. פורצות דרכים וחורצות את השטח עוד ועוד. עוד דרך עפר המובילה לעוד שומקם עמוס ערימות שכאלה נפרצה באלכסון על הגבעה. ועל הדרך, צבעוני בודד פורח, שריד לפריחה שהייתה גם פה. איך חולפת תהילת עולם. בשנות השלושים של המאה ה-17 היו מוכנים הולנדים לא מעטים להחליף את כל הונם - כסף, אדמות, תכשיטים וריהוט - בעבור פקעות צבעונים. מה שנודע בהיסטוריה של הכלכלה כשיגעון הצבעונים, הטוליפומניה, או בשמו האופנתי 'בועת הצבעונים', היה ואיננו. צבעוני-הבר ממש לא מעניינים אף אחד שם בעולם הכסף. בינתיים, עוד טנדר המועסק בענף הבנייה עובר באחת מדרכי העפר. הנהג מברך לשלום.
בארץ, הצבעוני הוא פרח מוגן בעל פריחה אדומה מרהיבה. צריך להתקרב ולהציץ בו פנימה על מנת לקבל שיש בו גם צבעים. מבחינה אסתטית חשיבותו של המקום היא אולי בצבעונים, אך מבחינה אקולוגית, חשיבות לא פחותה יש לעשב משעמם בעליל, תלת מלען ארוך. המלעון הזה הוא מין של דגן נטול חן, שיושב במקום של כבוד ברשימת הצמחים האדומים של
מרכז המידע לצמחי ישראל (לא אלו שפורחים באדום, אלא אלו שנשקפת להם סכנה). ד"ר יובל ספיר מסביר כי מוכרים רק 36 מקומות בארץ בהם הוא צומח. כאן הוא נמצא בעיקר סביב בריכות הבטון הגדולות שבראש הגבעה. פעם האמנו בתיאוריית הקונספירציה, היום אנחנו מבינים שזו תאוריית הטמטום. מאחר שכך, סביר שכשתגיע לכאן 'תנופת הבנייה' יהרסו את מה שיפה, ואת המכוער ישאירו. אם כך, אולי לבריכות העגולות ולדגן שבצדן תהי תקווה. ספק.
הבוץ כבר מתייבש ונקרש, מתבקע ומתקלף ממה שהיה שלוליות בדרך. יבשו בו גם עקבות ציפורים לא נודדות שיעופו מפה בקרוב. המכרסמים, לעומתם, יאלצו ללכת בדיוק למקום אליו הולכים הברווזים כשהאגם קופא. חלקם כבר בתנועה. השכונה שכבר בונים כאן נקראת 'גנים' וזה לא על שם הישוב בצפון השומרון. אולי זה מלשון השיר 'נלבישך שלמת בטון ומלט, ונפרוש לך מרבדי גנים'. אם היו משכילים לשמר פה טיפה טבע במקום גנים מלאכותיים, יש להניח שגם הנדל"ן היה שווה יותר. מי לא רוצה לגור ליד 'גבעת הצבעונים'. אבל הבונים חושבים על החיים לפני מטר מרובע, והדיירים החדשים יאלצו להסתפק בזה שהם קילומטר ומשהו מסביון.
מה אנחנו רוצים
גם כאן, כמו בכל מקום כמעט, משתקפת המציאות העגומה: עוד לא החלטנו אם אנחנו רוצים שישראל תהיה אתר בנייה או מזבלה, אז בינתיים היא גם וגם. ככה נראה מה שהיה צריך להיות אחד מאתרי הטבע העירוניים המובילים של גוש דן. בינתיים, בדרך בה הגיע קודם הטנדר, מגיח מערבל בטון. מחליק, עוצר, ומחכה. אולי הנהג בא באמצע היום לשאוף קצת אוויר ולנוח בקבינה, הייתי
| יואו כמה פרחים (צילום: גילי סופר) |
במכשיר הפקס העומד על שולחני כאבן שאין לה הופכין, תקוע מזה זמן עלון של המשרד לאיכות הסביבה, 'טבע עירוני'. לא מעט מדובר בטבע העירוני, ואם נדמה לכם שטבעה של העיר הוא ללבוש שלמת בטון, ולהיפרש מרבדי גנים, מבלי להשאיר מקום לטבע, הנה עמוד באתר המשרד
לאיכות הסביבה שכדאי להכיר. יש כמה תפיסות חדשות בעולם.
בירושלים כבר סומנו כמה וכמה אתרי טבע עירוניים שכאלה, ואם כבר התחלנו לדבר בלינקים, זו גם ההזדמנות לספר על חנוכת שמורת
פרחי הבר השבוע במטרופולין ירושלים, בין פסגת זאב לבין נווה יעקב. בתל אביב לעומת זאת העניין עוד בחיתוליו. הנה עוד קישור, אחרון, לאתר
של עמית מנדלסון, בתודה לו על שהפנה את תשומת לבי אל המקום. במצגת 'טבע עירוני במחוז תל אביב' המופיעה באתר, נסקרים כעשרה אתרי טבע במחוז תל אביב, רובם אינם מוכרים לציבור הרחב, ומאויימים ע"י תוכניות פיתוח שונות. עבור כל מי שחושש מהפקקים בחזרה מפריחה בצפון. וגם עבור הדורות הבאים.
איפה זה: חונים ליד משרד המכירות של אתר הבנייה בקצה רחוב העמקים בגני תקווה. הולכים כחצי ק"מ צפונה לעבר בריכות המים האפורות בפסגת הגבעה, ומשם מערבה (שמאלה) בדרך עפר עוד כ- 100 מ', ורואים את השדה המצולק. אפשר למצוא את הכתובת במפה.
|
