סיטרואן C4 - אוטומטיות מתקדמות

"כשהגעתי לראשונה לרנו, ואמרתי שבכוונתי ליצור 'מכוניות צרפתיות', הסתכלו עלי באופן מוזר. באותה תקופה, 'מכונית עולמית' הייתה נוסחת הקסם בתעשייה. אלא שבניגוד לאחרות, לצרפתיות היה תמיד קסם מסוים, שמשך אנשים באופן מיוחד. מבחינתי, ברור היה שיש צורך להשתמש בזה. כך עשיתי, ולהערכתי, זו הייתה אחת ההחלטות שהעניקה סם חיים לתעשיית הרכב הצרפתית, שהייתה אז בקשיים גדולים".

כך הסביר לי לפני כשנה פטריק לה-קוואמה, מאסטרו העיצוב של רנו, כיצד גילו הצרפתים את העיצוב מחדש, כיצד התאוששו בזכותו והפכו לסיפור הצלחה. כי בעוד מרביץ היצרנים החליטו ללכת על בטוח, באו רנו ופיז'ו לזירה הקומפקטית, עם מכוניות מעזות ומושכות, וגרפו חלק ניכר מהקופה.

וכל הסיפור הזה בא בעצם להבהיר כי עם ה-C4, נראה כי סיטרואן מנסה ליישר קו בהתאם להנחיות מעצב העל. צריך רק להביט בה, ולגלות בעצם את כל שנדרש. שיק צרפתי, זיקה מרומזת לעבר, מבט גאה לעתיד, מקוריות והמון תעוזה. מבחינתנו לפחות, ה-C4 נראית לא פחות מנהדר. עבורנו, היא המכונית שעשויה להחזיר לסיטרואן את הכיוון האבוד בעיצוב.

מראה מראה

בתא הנוסעים מתגלה גרסת ה-1.6 ליטר SX, כפשוטה ביותר במבחר המקומי. פחות מושכת מכפי שהורגלנו בגרסאות הבכירות בהן נהגנו כבר, אך היא רחוקה מלהיות פשוטה. החסרונות המהותיים הם הסתפקות בשתי כריות אוויר בלבד, ויתור על בקרת האקלים (לא עדיפה על בקרת שיוט-מגביל מהירות שנותרו?), השמטת מערכת בקרת יציבות, פחות משענת יד בין המושבים ומיעוט יחסי של מתגים על ההגה הייחודי.

ועדיין, עבור מכונית המיועדת לציי רכב וקבוצה 2, היא מצוידת היטב, מציעה מקומות אחסון לרוב ונותנת הרגשה כי היא מפנקת יותר ממרבית המכוניות

השייכות אפילו לקטגוריה גבוהה יותר. ובכל זאת, היינו מוותרים על הריפוד הנבחר והגוונים האפרוריים, שפוגעים באווירה ללא צורך.

המושבים הפשוטים והמעט-פחות נוחים כאן, מאפשרים בכל זאת תנוחת נהיגה נאותה. הנדסת האנוש טובה למדי, למעט מיקום מתג נעילת הדלתות והתפעול המבלבל של מערכות המידע עם שפע הצגים. חבל רק שכמו בגרסאות אחרות של ה-C4 בהן נהגנו, איכות ההרכבה אינה אחידה.

לעומת זאת, שמחנו לגלות כי גרסת חמש הדלתות מציעה בכל זאת יותר מקום מאחור. זאת, למרות שסיטרואן - מגובה במספרים - טוענת כי יש זהות מלאה. ובכל מקרה, מרחב המחייה של לשני בוגרים בהחלט מספק, ונעים למדי. תא המטען, כצפוי ממרכב כזה, מציע מבנה שימושי ונוח.

נוע תנוע

בחרטום ה-C4 הזו שוכן מנוע ה-1.6 ליטר המוכר של PSA (עם 110 כ"ס) ולצידו תיבת ה-AL4 שעברה שדרוג-כיול-תכנות מחדש. הפעם, שימו לב, היא באמת פועלת טוב יותר. עדיין לא בצורה יפנית, כפי שיעידו עשרות החלפות "לא חלקות" בהילוכים ראשון-שני, סירוב תכוף להורדה ל"ראשון", אבל בכל זאת. סיטרואן רתמו למשימה יחסי העברה קצרים יחסית, ולכן הנתונים הרשמיים סבירים בהחלט - זינוק מ-0 ל-100 ב-13.1 שניות, מהירות מרבית של 188 קמ"ש.

מעבר לכך, הופתענו לגלות מנוע רועש משמעותית מכפי שזכרנו במפגשים רבים בעבר. לא ברור אם זו בחירה בבידוד רשלני יחסית מרעשים, או שמא בתקלה מסוימת, שלא השפיעה אגב על יכולתו. צריכת הדלק נעה סביב שמונה ק"מ לליטר תחת עומס, ועד כ-10 ק"מ לליטר בקצב רגוע יותר.

ניהוג?

את היכולת הדינמית הגבוהה של ה-C4 הכרנו ממספר מפגשים בעבר. וגם גרסת חמש הדלתות 1.6 שבמבחן הזה, לא אכזבה. המכונית הזו משנה כיוון בנחישות

שכמעט ואינה מוכרת בקטגוריה כיום, עם תת-היגוי מינימלי, תגובות טובות להעברות משקל ואפילו - שומו שמיים - יכולת לגרום הנאה לנהג החובב. מי שמפריע כאן לחגיגה הוא דווקא הגה הכוח האלקטרו-הידראולי, שחסר תקשורת הכרחית ומרגיש הרבה פחות טוב מזה בגרסת ה-VTS למשל.

בכל הנוגע לנוחות, ה-C4 הזו אינה מצליחה לחקות את היכולת האגדית שנקשרה לשם המותג. רמת הנוחות בעיר רק בינונית, ומבחינת הנהג, זה ממש לא משנה שחלק ניכר ב"אשמה" נושאים צמיגים שופעים במידה 205-55 על חישוקי "16. הם, יש לזכור, מהתורמים ליכולת הכביש הגבוהה. פעולת מתלים שקטה עשויה לכפר במידת מה על חוסר הנוחות.

שווה, או לא?

קחו גם בחשבון כי זו גם עסקה משתלמת יחסית, לבטח יותר מהגרסה המהודרת שתוצע ללקוחות פרטיים, תמורת כ-140 אלף שקל. בעצם, אם יש לכם את הכסף, אל תחמיצו את ההתרשמות מגרסת ה-2.0 ליטר, המצורפת למבחן...