ברית הבריונים
ברשימה שהביא אתמול שרון לכנסת יש רוב ברור לאנשים כוחניים מסוגו של שרון. הכמות מקוממת, האיכות דלה
נדמה שכל מי שהזדמן אתמול לכנסת, לבד מראש הממשלה ומוטביו, רצה דבר אחד: לברוח למקלחת הקרובה ולהתרחץ.
הלכה למעשה, שרון ביקש למנות אתמול את כל חברי סיעתו בכנסת לשרים ולסגני-שרים. כל חברי-סיעתו, לבד משניים: בנו עמרי וענבל גבריאלי. הם כנראה היחידים שהשתכנעו בצדקת התוכנית בלי לדרוש משהו בתמורה.
חגיגת המינויים של שרון לא הייתה בלתי-חוקית או חסרת-תקדים. הפוליטיקה הישראלית ידעה מפגני ציניות כאלה בעבר. מה שעשה את המהלך של אתמול לכל-כך קשה לעיכול היה הפער בין ההכרה הגורלית על ההתנתקות לבין המחיר שהיא דורשת בכסאות.
מינויי שרים
שרון התקפל
אילן מרסיאנו
לאחר שהתברר שלמינוי השרים החדשים אין רוב החליט ראש הממשלה למשוך את ההצבעה ולא לקיימה. עם זאת, מונו חמישה סגני השרים
זה אומר משהו על כוח השכנוע של שרון – או על כוח השכנוע של התוכנית. הפוליטיקאים מסכימים לבלוע אותה בדרך שבה המליצה מרי פופינס לבלוע תרופה מרה: כפית מלאה בסוכר, והתרופה נבלעת בגרון. אדם יכול לתהות, איך הם מצפים שישראלים אחרים, פחות מקושרים מהם, יבלעו את התרופה. איך יבלעו אותה המתנחלים שיפונו; איך יבלעו אותה החיילים והשוטרים שיבצעו את הפינוי בשטח. האם גם הם יקבלו תארים מצלצלים של שרים וסגני-שרים?
שרון הוא ראש ממשלה נחרץ. הוא לא ממהר להגיע להחלטה, אבל מרגע שהוא מחליט הוא כופה את דעתו ללא היסוס. הדברים האלה לא נאמרים לגנותו: הבעיות על סדר היום של ישראל קשות, ובלי נחישות לא ניתן לקדם את פתרונן. אבל נחישות עלולה להפוך לכוחנות לשמה, להתנהגות של אני-ואפסי-עוד. המהלך של אתמול היה כזה. יום לאחר שהכנסת אישרה חוק תקציב דיאטטי בסעיפיו החברתיים, פותח שרון שולחן לחבריו. המחיר הכספי של הלשכות החדשות, הנהגים, העוזרים, שולי בסך הכל. המחיר הערכי גדול מנשוא.
"התחייבתי", אמר לנו שרון אתמול. "התחייבויות צריך לקיים". השאלה האמיתית אחרת: האם שלושת השרים שביקש להוסיף, ושבעת הסגנים שהוסיף, עתידים לתרום משהו לעבודת הממשלה? האם משרד הקליטה המיותר, שהסתדר לא רע עם שרה אחת במשרה חלקית, יסתדר יותר טוב עם שר וסגנית-שר? האם החקלאות, שמשרד זעיר מופקד עליה, תניב יותר פרי כאשר תכהן בו בנוסף גם סגנית-שר, וכו' וכו'.
ברשימה שהביא אתמול שרון לכנסת יש רוב ברור לאנשים כוחניים מסוגו של שרון. זאת ברית הבריונים. הכמות מקוממת. האיכות דלה. אם זאת מנהיגות העתיד של מפלגת השלטון, המשטר במדינת ישראל בבעיה אמיתית.
מפלגת העבודה יכולה הייתה לכפות על שרון איפוק. לומר לו, יש לך מינוי אחד ברזרבה, מנה שר אחד וגמרנו. אבל העבודה היא מפלגה תאבת כסאות. מכיוון ששרון התקשה להחליט בין שני מועמדים לשר, היא הסכימה שימנה שניים, ובלבד שימנה שלישי, מבין חבריה. ובאותה הזדמנות בלעה את שיטפון הסגנים. התוצאה הייתה הגזמה פראית. התגובה ברחוב הייתה קשה, והדיה הגיעו לכנסת. למרות שנאמנויות בכנסת חוצות קווים, והנטייה היא לשמור לי ואשמור לך, הסתמן רוב ברור נגד בחירת השרים. שרון משך את הצעתו, והסתפק בסגנים.
הקורבן היה רוני בר-און. הוא היה יועץ משפטי לממשלה ונאלץ בגלל לחץ ציבורי להתפטר; אתמול זה קרה לו שוב. מי שראה אתמול את פניו של בר-און, סמוקים מרוב עלבון, קמוטים מרוב תסכול, הבין מהי אכזבה בפוליטיקה. מה קרה לו, לעג אחד מראשי המתנחלים, עקרו אותו מביתו בגוש קטיף? מסתבר שכל עקירה מאמללת, גם עקירה מתפקיד שטרם ניתן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
