שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חוג השילון
    כשדן שילון מאיים שיום מותו עלול להיות כבר מחר, מירי שילון ממלמלת בהומור שנס כזה לא יקרה. כשהיא אומרת שאותה לא ישמעו הרבה בראיון הזה, בעלה מסביר שדווקא הוא הסמרטוט פה. עשרים ומשהו שנה הם הצליחו להשאיר את ההתנצחויות האינסופיות בבית, ועכשיו: מהפך. בראיון שמריח כמו סוג של טיפול זוגי, הם אוהבים זה את זה עד זוב. מהערב גם בסלון ביתכם
    כל מי שמכיר אותם, אומר להם כבר שנים שהם מתבזבזים בבית בקיסריה. שהם חייבים, פשוט חייבים לצאת למסע הופעות. להפוך את ההתנצחויות המשעשעות, את מאבקי הכוח ואת העקיצות מתחת לחגורה לעסק משגשג. בידור להמונים. ובאמת, אין שום סיבה שהמופע האינטימי הטוב ביותר בקיסריה לא יהפוך לנחלת הכלל, ושהשילונים לא יעשו מזה קצת כסף. הם שווים את זה, תאמינו לי.

     

    בראיון הנדיר הזה, ראיון זוגי ראשון של השניים, נשביתי בעולמם המופלא, הכולל בין היתר את הפודלית הקקרית בבה, את החתול המדבר טולוז, את השכן
    עזר ויצמן, שואב אבק פעלתן, ובעיקר אותם, מירי ודן שילון, שבטיפול מקצועי נכון עשויים להפוך למופע הקאלט הבא של ישראל.

     

    מי שעשה בחוכמה והחליט לנצל את המשאב הטבעי הזה הוא ערוץ 10, שמעלה החל מהיום בשבע בערב ומדי ערב שבת את "זוג בכותרות", תוכניתם המשותפת של מירי ודן שילון, שהיא מעין גרסה טלוויזיונית ל"המילה האחרונה" בגל"צ, בהבדל אחד: דן ומירי שילון מביאים איתם לאולפן את כל המטענים מהבית.

     

    אפילו האורחים בתוכנית לא מפריעים להם. הם שוכנו על מסך פלסמה ענקי, ומתקשרים עם בני הזוג רק משם, כדי לא להפריע לטבע לעשות את שלו ולאפשר לזוג לנגוס לעין כל זה בגרונו של זה.

     

    דוגמאות בבקשה: כשהם מראיינים את החזאי דני רופ, דן מציין: "את מתה על חזאים, שלולית יש מתחתייך". כשמפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן-אליהו, עולה על מסך הפלסמה, דן ממשיך באותו קו: "יותר מחזאים, את מתה על טייסים", ומירי משיבה לו: "וזה אומר אחד שנפל מקורס טיס". כשדן מציין בהקשר אחר שיום מותו עלול להיות כבר מחר, היא ממלמלת ש"נס כזה לא יקרה", וכך הלאה. הוא אומר שהיא נצמדת אליו ולא מרפה היא מגיבה ב"אתה כבר החלפת פעם, הדלת פתוחה". חגיגת.

     

    נדלק ולא כבה

     

    בפגישה המשולשת שלנו, שהתקיימה בחדר האח"מים במלון דן בתל-אביב, הטונים רק עלו.

     

    אז איך נפגשתם?

     

    דן: "תכף תשמע את הגרסה שלי".

     

    מירי: "אגב, אותי לא תשמע הרבה בראיון הזה. רק אם אשתמש בכוח".

     

    דן: "זה בדיוק הפוך. הרי אני הסמרטוט פה. אבל אני אתחיל. כמה תושבים יש בארצות-הברית, אתה יודע? 230 מיליון בערך? אז מכל התושבים באמריקה פגשתי דווקא אותה. פשוט הליכה ברחוב.

     

    מירי: "לא הליכה ברחוב. בוא נדייק. דן לא הולך ברחוב. דן יושב ואוכל. הוא בא לאכול, זה היה שבת, היתה מסעדה לבנונית בווילג'..."

     

    דן: "זה היה דוכן פלאפל בווילג', עם שני דרגשים. על יד הוושינגטון סקוור. אני והצייר מנחם גפן, שהיה נשוי לאיזה שבע נשים אבל באותה תקופה הוא היה גרוש, נסענו לווילג' לתפוס ראש, לאכול פלאפל, לשתות כמה כוסיות, להסתכל על נשים יפות".

     

    לא היית רווק אז.

     

    דן: "לא, לא. אני הייתי נשוי עם שני ילדים..."

     

    מירי: "מה שלא ממש הפריע לו, כנראה. כן?"

     

    דן: "חייתי באושר ובעושר עם רעייתי הראשונה".

      

    מירי: "מה הפלא, אם בשבת מבלים בחוץ לראות נשים יפות?"

      

    דן: "זה היה רק כדי להסתכל".

     

    מירי: "ובדיוק באותה שעה, מהצד השני של העיר, אני בגעגועיי כי רבים לארצי האהובה, גם בא לי פלאפל. תפסתי ידיד ואמרתי: בוא ניסע, נחצה את הגשר, הייתי בקווינס אז, הגעתי לניו-יורק רק כמה חודשים קודם לכן, הייתי די טרייה, עבדתי במשלחת של משרד הביטחון. משלחת קניות, ששם קונים את הפנטומים. ואז אני רואה, יושב לו אדם שפעם קראו לו כנראה דן, קשה היה לזהות אותו..."

     

    דן: "אל תיכנסי לפרטים..."

     

    מירי: "השווארמה והפלאפל של כל שבת עשו את שלהם. הוא פשוט הגיע לממדים כמו שרק האמריקאים יודעים להיות. וידיד שלי יורד מהמכונית להביא את הפלאפל, ואני מחכה במכונית, ואני רואה שהוא מדבר עם מנחם גפן ושהם מתחילים לדבר עליי. ההוא נדלק, דרך אגב, פשוט נדלק, ולא כבה עד היום הזה. פשוט ראה אותי..."

     

    דן: "העניין של 'לא כבה', בואי נירגע עם זה..."

     

    מירי: "ואז הם אומרים לי בואי תצטרפי".

     

    דן: "והידיד שלה מאיץ בה ללכת, אז אני אומר לה: אפשר לקבל את הטלפון שלך? והיא אומרת לי: לא. אני אומר לה: למה לא? היא אומרת..."

     

    מירי: "משום שאני יודעת שאתה נשוי. אני לא מתעסקת עם נשואים".

     

    דן: "ואז מנחם גפן, שהיה נשוי איזה מאה פעם והתגרש מאה פעם, אומר לה: אני יכול לקבל טלפון? והיא אומרת לו: כן.

     

    מירי: "למה לא?"

     

    דן: "והיא מוציאה פתק ונותנת לו, למנחם גפן, את המספר. ואז הם נוסעים. ואני אומר למנחם גפן: שמע חביבי, אם אתה מתקשר אליה, אני חותך לך את הביצים. תביא לי את המספר. מנחם, מה אכפת לו. אחת פחות, אחת יותר, נתן לי את המספר".

     

    מירי: "הגעתי הביתה, זו היתה שבת, וזה היה היום שמצלצלים מהארץ. אז אני שומעת את הצלצול במסדרון ואני טסה כמו מטורפת, שזה בטח אמא, אבא, ואני מתה לדבר. והבחור הזה על הקו. אז כבר היה לי ברור שיש פה איזה קטע אובססיבי שצריך לנפנף ומהר. אבל הוא היה עקשן".

     

    דן: "בסוף היא הסכימה למחרת היום לשתות איתי כוס קפה. והיא הסבירה לי שכלום לא ייצא מזה וחבל על הזמן שלך. ונפרדנו. למחרת, יום שני, אני נוסע לפגישה עם שר הביטחון דאז עזר ויצמן, שיום קודם לכן הגיע לניו-יורק. הוא התאכסן בריג'נסי, ואני ככתב מגיע לריג'נסי, ללשכה שלו, ואני פשוט באותו רגע כמעט מתעלף. נחש מי יושבת שם".

     

    מסתבר שבמקביל לעבודתה במשלחת של משרד הביטחון, שימשה מירי כמזכירתו האישית של שר הביטחון כשזה הגיע לביקורים בארה"ב. דן הרגיש שיד אלוהים התערבה ודוחפת אותו לחיקה. "נכנסתי לויצמן, התחלנו לדבר, ואז פתאום היא נכנסה להכניס פתק", הוא נזכר. "כשהיא היתה בדרך החוצה, אז הוא ליווה אותה במבטיו האופייניים, וכשהיא יצאה הוא שאל אותי מה דעתי על המיידלע. עשיתי תנועה כזו של 'זה בסדר', וגם שאלתי אותו שאלה סקסיסטית כזו לגבי טיב היחסים שלו עם המיידלע הזו. והוא נתן לי תחושה שהקשר ביניהם הוא 'די טוב'".

     

    מירי: "אתה מבין מה היה שם? שני גברים בודקים מה העניינים: זיינת אותה או לא זיינת אותה?"

     

    זה היה ישיר עד כדי כך?

     

    מירי: "זה היה מאוד ישיר עד כדי כך".

     

    דן: "היתה מילה אחרת שנשאלה, והוא השיב במילה אחרת, שהיתה די ברורה".

     

    מירי: "די בוטה".  

     

    דן: "די בוטה".

     

    מירי: "לא, אבל מה שמעניין, שעד היום האיש, דן, מטיל ספק בכנותי. זה רק מראה לך לאיזה גברדיה הוא משתייך".

     

    דן: "בקיצור, יצאתי החוצה ואמרתי לה: זה העיקרון שלך? לא נשואים, אבל כן עם שר? זה רק עניין של גובה המשרה אצלך? שר ביטחון כן, וכתב זוטר לא? ואז היא לא הבינה כל כך על מה אני מדבר, ואני לא אשכח את זה. היא ירדה איתי במעלית ללובי, למטה, ויצאנו החוצה והיא פרצה בבכי קורע לב על זה שלא היו דברים מעולם, ואני כמובן האמנתי ומאמין לה, כי אני גם מכיר את הקליינט האחר, אבל זה היה כנראה הרגע שבו התחיל להיסדק אצלה משהו כלפיי".

     

    מירי: "מעולם לא נסדק משהו, עד לרגע זה".

     

    ממש בכית? זה עד כדי כך פגע בך?

     

    "בכיתי, כי נפגעתי נורא מהיחס. זה לא קשור אליו. אותו בקושי הכרתי. תשמע, אני עבדתי נורא קשה. זו היתה עבודה נוספת על מה שעשיתי. מבוקר עד לילה עבדתי, ממש עם כל הלב, בצורה נורא מסורה והגונה, ולשמוע שמאחורי גבך יש את ההערות הסקסיסטיות המסריחות האלה, והניסיון ליצור רושם כאילו אני איזה מיידלע, שכשיש רווח בין שתי שיחות אני מבלה איתו במיטה. זה משהו מאוד פוגע. ולא ממש היה לי מה לעשות עם זה. דווקא היתה לי החלטה של לבוא למחרת שוב ולא לתת לזה להשפיע עליי, וזה מה שעשיתי".  

     

    לא מתאים לך.

     

    "אני לא רוצה לדבר על זה, אבל לא נשארתי חייבת. ובוא נסכם את זה ככה: מפאת כבודו של האיש ומצבו ביום זה, אני ממש מאחלת לו שיהיה בריא".

     

    שבע שנים ראשונות

     

    באותם ימים של התאהבות במירי, דן היה כתב רשות השידור בארה"ב, נשוי ואב לשני ילדים, בת ובן. הוא עדיין טוען שהיה נשוי בטוב, לא ברע, שהם חיו יפה מאוד, ו"מעולם לא רבנו, מעולם לא התקוטטנו".  

     

    מירי: "אנחנו, לעומת זאת, לא מפסיקים לריב".

     

    דן: "תני לי רגע לסיים את המשפט, אחרי זה תגידי את ההפך. הבעיה, במרכאות או לא במרכאות, שבאמת פגשתי אישה שכבשה אותי, וטרחתי לומר לה במשך כל ההיכרות המשותפת שלנו, עד שהיחסים התמסדו, שאני לעולם לא אעזוב את אשתי הראשונה ולעולם לא אעזוב את הבית. והיא תמיד אמרה לי: אני לא מבקשת ממך כלום".

     

    אחרי כמה זמן שינית את החלטתך?

     

    דן: "שבע שנים..."

     

    מירי: "הוא לא התייעץ איתי קודם".

     

    דן: "לא התייעצתי איתה, ולא גיליתי לה שאני עומד לעשות את זה, ורק אחרי שעשיתי את זה ולקחתי את החוט מאריך, כמו שאומרים הגששים, אז באתי אליה הביתה ו..."

     

    מירי: "תגיד לי, אנחנו התכוונו להיות כל כך חושפניים בפגישה הזאת?"

     

    מה זה משנה מה התכוונתם.

     

    מירי: "אני את הצד שלי חייבת לציין פה. הייתי בת 23 ,22, הגעתי לניו-יורק, היו לי המון חברים, עבודה עם הכנסה יפה, חייתי בכיף, היה לי חופש מוחלט, לא היה עליי לחץ חברתי להתחתן - להזכירך, זה היה בסוף שנות השבעים, ואני הייתי בחגיגה. ואז הכרתי אותו, מחזר בלתי נלאה. אני חושבת שלקח לו שלושה חודשים לשכנע אותי לפתוח את הדלת בפניו. הוא אפילו לא עלה אליי לדירה בפעמים הראשונות שהוא בא".

     

    "הייתי יורדת למטה, היה מחכה לי באוטו. פשוט לא רציתי ליצור מצב שהוא יחשוב שיש פה איזושהי מערכת יחסים מעבר למערכת יחסים על הכיפאק. הוא בעיקר נורא עניין אותי. נחשפתי לראשונה לתחום התקשורת. נורא אהבתי ללכת איתו לחדרי עריכה. הגיע בגין, הלכתי איתו לכיסוי הביקור - נורא נמשכתי לזה. אחרי שנתיים ומשהו, כשמיציתי את הקטע של המשלחת ואמריקה, פשוט קמתי ועזבתי. גם אותו. זה היה ברור שהיחסים נגמרים ברגע זה".

     

    אבל הקשר נמשך.

     

    דן: "היא עבדה אז בארץ בחברת התקליטים סי-בי-אס, אז צלצלתי לשם והיא נתנה לי מספר טלפון בתא טלפון ציבורי ברחוב דיזנגוף".

     

    מירי: "הוא היה מצלצל אליי בלילה, בחצות, היינו קובעים פעמיים בשבוע".

     

    דן: "והיא היתה מחכה בתא הזה. מה שכבש אותי מיד זה הראש שלה, יותר מכל דבר אחר. למרות שהיא נראית כמו שהיא נראית".

     

    מירי: "לא ידעתי שהראש שלי פה (היא מצביעה על השדיים).

     

    כשבדקתם אותה, כשהיא ישבה באוטו ואתם בדוכן הפלאפל, אני בטוח שאמרתם: נראה לי זאת, יש לה ראש משהו משהו.

     

    דן: "לא, לא. באוטו לא. אבל כמו שהיא התיישבה באותו דרגש לידי נוצר איזשהו דבר, התנצחות שהיתה לי: וואלה, איזה אתגר. והדבר הזה ריתק אותי. אומרים שתוחלת חיי נישואים היא גג עשר שנים של ריגושים". 

     

    מירי: "איזה עשר? חמש".

     

    דן: "גג עשר. אנחנו נמצאים כבר ביחד משהו כמו עשרים ומשהו שנה, ובמובן הזה זה לרגע לא השתנה. כלומר, יש פיצוצים, יש ויכוחים, יש עימותים, יש רגעים של התעלות ויש רגעים של שפל, אבל התמונה הכוללת זה הראש שמתחדד כל הזמן. זה הסוד של העניין. ולהיות חברים. אנחנו חברים. וחברים יודעים גם לריב. ואנחנו רבים. אבל במשך כל התקופות כולם חושבים שלהיות שדר טלוויזיה זה רק צבעים ורודים כל הזמן - לא, יש רגעים קשים, ותמיד היה לי עם מי לדבר כשבאתי הביתה. ואת התשובה ואת הזווית שלא חשבתי עליה, וזה שווה הרבה".

     

    מירי: "חבל שאני לא יכולה להגיד אותו דבר".

     

    במשך שבע השנים האלה לא היתה לך ציפייה שהוא יעזוב את הבית?

     

    מירי: "בוודאי. תראה, ההידלקות שלו עליי היתה מיידית. מישהו אמר שיש זיקפה לגבר כל עשרים דקות, או אני לא יודעת, אז יכול להיות שבדיוק בנקודה הזאת הופעתי לו. אצלי קרה תהליך מאוד איטי.

     

    דן: "אבל אחרי שנפל אצלה האסימון, אגב, היא ישבה לי על הווריד".

     

    מירי: "אתה מבין? הסברתי לך שאני לא אדבר הרבה היום. עכשיו אתה מבין למה".

     

    דן: "את לא מדברת הרבה? את לא סותמת את הפה לרגע".

     

    מירי: "יש פה הוכחות, אני לא צריכה להתאמץ".

     

    זה לא תחרות.

     

    מירי: "לאט לאט למדתי את האיש. זה אדם יוצא דופן".

     

    באיזה מובן יוצא דופן?

     

    מירי: "מבחינת מבנה האישיות שלו, יוצא דופן בעוצמה שלו, בכוחות שלו, מבחינת היצירתיות שבו, בתחום שמאוד עניין אותי בתקשורת. נכבשתי כאילו, ממש הוקסמתי מזה".

     

    דן: "היא נמשכה אליי לא כגבר, אלא כאיש מקצוע".

     

    מירי: "את הפורקן המיני שלי מצאתי במקומות אחרים".

     

    דן: "הלו?"

     

    מירי: "אני אמרתי לך מה להגיד?"

     

    דן: "שאני אתחיל לפתוח את הפורקן המיני שלי?"

     

    מירי: "אתה חזרת יום יום לאשתך, כך שהיה לי - מהבחינה הזאת..."

     

    דן: "בואי נעשה סדר. אני חזרתי יום יום לנשותיי. מהרגע שהכרנו עד שעזבתי את הבית עברו שבע שנים. לקח לי שבע שנים להחליט, אבל כשהחלטתי, ביצעתי בהפרש של שבוע".

     

    מירי: "לא הייתי שותפה לזה. הופתעתי. והאמת היא שדי לא אהבתי שהוא לא התייעץ איתי. כאילו, הופיע אצלי בבית עם התיק יד. כאילו, הייתי מנומסת, אבל עד היום אני אומרת: יכולת לשאול אותי אם אני מעוניינת".

     

    דן: "הוא יכול לקבל עוד את הרושם המוטעה שאת כזאת ג'בארית. נכון שאני היום סמרטוט. אבל לא הייתי אז.

     

    אחרי שבע שנים אתה לא יכול להיחשב סמרטוט, דן. זה המון זמן להשאיר אותה על ממתינה. לפני שהכרת את מירי יכולת לחשוב שתנהל מערכת יחסים כזו?

     

    דן: "לא, לא, לא. ממש לא. אני אדם נורא מאופק - זה מילה עדינה - בגילוי רגשי. קשה לי מאוד להיחשף רגשית. ועם מירי פתאום נפתחתי נורא".

     

    מירי: "והוא אהב את זה. זה עשה לו טוב, באמת".

     

    דן: "אבל כל דבר יש לו את הדינמיקה שלו".

     

    מירי: "ולכל דבר יש סוף..."

     

    דן: "כן, וכל דבר נגמר באיזשהו... ולכן האפיזודה של הטלוויזיה עכשיו אולי תציל את חיי הנישואים שלנו". 

     

    לא חשבת שהוא יבגוד גם בך?

     

    מירי: "לא. אבל אצל אמא שלי היה חשש כזה. אמא שלי אמרה ככה: 'אחד שעושה את זה פעם, עושה את זה תמיד'".

     

    דן: "אתה יודע מה עוד אמא שלה אמרה? בפעם הראשונה שמירי בישרה לה שהיא כבר לא לבד, אז היא שאלה את השאלה הרומנית: 'גם לשישי-שבת?'"

     

    שבתות וחגים. זה היה השיר שלך באותה תקופה?

     

    מירי: "ממש לא".

     

    דן: "אבל היא שרה הרבה את 'על מדרגות הרבנות'".

     

    מירי: "בדיוק. זה שיר שאהבתי".

     

    דן: "ביום הראשון אחרי שעזבתי את הבית, למחרת היום שעברתי לגור עם מירי, באתי לשדר את 'נכון לעכשיו' בגלי צה"ל ופתחתי את התוכנית בשיר 'על מדרגות הרבנות', לא אמרתי כמובן למה, ויותר מאוחר שידרתי את השיר 'מריה' מ'סיפור הפרברים'".

     

    מירי: "נפל עליו רגע. שמע, הבחור יש לו נשמה".

     

    הוא גבר של מחוות רומנטיות גדולות?

     

    מירי: "בוודאי. הקטנות הן הגדולות בעיניי. זה ללכת למחזמר 'אויטה', שיצא לראשונה באמריקה, וכשיוצאים מהתיאטרון ללכת ולהוציא לי מתוך הארגז אחסון באוטו את התקליט - כאילו, זאת מחווה שנוגעת ללבי יותר ממתנה ביום ההולדת. אז בקטעים האלה - בכלל, יש לו נשמה יתרה".

     

    דן: "כמה חבל שאני לא יכול להגיד את זה עלייך".

     

    במיטה עם בבה וטולוז

     

    הביוגרפיות שלהם כמעט משעממות מרוב שהן ידועות. דן שילון עשה הכל בתקשורת הישראלית, ולשיאו כמנהל וכוכב הגיע כמנכ"ל רשת וכמנחה תוכנית האירוח המצליחה בישראל: "בשידור חי". מאז הוא נשאר בשולי הפריים, והיום הוא גם עורך אחראי של הירחון "כותרת". מירי שילון ערכה והפיקה ספיישלים של "בשידור חי", הנחתה את "שילון בראשון", תוכנית אירוח שלא שגשגה בערוץ 1, כיכבה בהצלחה בטלנובלה "סיטי טאוור", ועד לאחרונה הגישה לבד ועם בן זוגה תוכנית ברדיו חיפה.

     

    מירי ודן גרים בקיסריה עם שתי בנותיהם, בנות 13 ו-17. בתו של דן מנישואיו הקודמים, בת 38, הפכה אותו סבא לשתי נכדות, בנות שנתיים וארבע, והיא גרה עם משפחתה בארה"ב. בנו, בן 35, חי בישראל. לדבריהם, הקשר בין המשפחות משובח.

     

    הרבה זמן היית האישה שאיתו. היתה לך תחושת החמצה?

     

    מירי: "ממש לא. היתה לי תחושה שכשאני אגיע לאותו רגע של ילדים וזה, אני לא אשב בבית ואגיד: תראה מה קורה בחוץ, ואני מחמיצה עולם. אני, כשהבאתי את עדי לעולם, הייתי הדבר הכי שלם. הנקתי אותה תשעה חודשים. נתתי את כולי. והכל, אתה יודע, עם ספרות ועם מוזיקה, זה הריון עם מוצרט תשעה חודשים, היא עד היום שומעת מוצרט. מוצרט ושואב, זה מה שמרגיע אותה". 

     

    את שואבת הרבה?  

     

    מירי: "כן, אני מתה על שאיבה".

     

    דן: "מירי בוגדת בי עם שואב אבק".

     

    מירי: "יש דמיון לאנשים. תפסיק".

     

    דן: "היא כל היום מאוהבת בשואב אבק. ולפני שהעוזרת מגיעה מירי מנקה את הבית. היא מנקה את הפחים, היא מנקה את האריחים. וגיליתי עוד דבר מאוד מעניין אצלה, שבערב, כשאני הולך לפעמים לישון לפניה, אני רואה בכיור כמויות כלים אדירות. עוד לא קרה אף פעם בבוקר שקמתי והכיור לא היה נקי".

     

    מירי: "זה לא תמיד נכון. השתניתי עם השנים. כאילו, יש לנו עכשיו חתול בבית, ויש כלבה בבית".

    דן: "אתה יודע שהיא לא הסכימה לקחת כלב? למרות שהיא אוהבת כלבים, כי ככה: היא לא מוכנה שהכלב יהיה בחוץ - צער בעלי חיים. היא לא מוכנה שיסתובב בבית וישיר שיער, או רוק. בסוף מצאנו פתרון. רפי קישון המליץ לנו על פודל. הוא אמר: זה הכלב השני הכי חכם בטבע. אמרנו: פודל? אחרי מה שרבין אמר על ביילין וכל זה? לקחנו פודל, אחרי שכבר היה לנו חתול, והתברר לנו שלא רק שזו פודלית חכמה, היא גם מרשעת. בבה".

     

    מירי: "היא שולטת בנו ביד רמה. היא מחרבנת לנו בסלון".

     

    לא נכון.

     

    מירי: "בחיי".

     

    דן: "לפעמים, כשלא מוציאים אותה בזמן. אם לא מוציאים אותה בזמן, היא מצפצפת עלינו".

     

    מירי: "מה זה לא מוציאים בזמן? מיליון פעם ביום".

     

    אתם גרים בבית פרטי בקיסריה. אתם לא יכולים לעשות לה איזה דלת קטנה שתצא לבד?

     

    מירי: "בוודאי. אבל היא לא מוכנה. היא עומדת ליד הדלת ומחכה שאני אלווה אותה אל הדשא. זה יצור יוצא דופן".

     

    דן: "יש לנו גם חתול, טולוז, והיא למדה מהחתול. הוא לא אוכל אם לא מסתכלים שהוא אוכל. הוא רוצה שיעמדו לידו ויראו שהוא אוכל".

     

    מירי: "אגב, אתה צריך לצלם בבוקר את המיטה שלנו, איך היא נראית. רואים את דן, רואים אותי, ובאמצע את האף השחור של בבה. היא גם נודדת בין המיטות, כמובן. היא עוברת אצל הילדים גם. על הריהוט בבית. היא בת בית, היא בן אדם".

     

    אז זה שינוי רציני, אם היא מסכימה לכלב וחתול בבית. אתה לא יכול לזלזל בזה.

     

    דן: "העקרונות של מירי די גמישים, תדע לך. היא לא אשת עקרונות".

     

    מירי: "ולראיה" (מצביעה עליו).

     

    דן: "בבה, זה עוד דבר שלא ראיתי אצל אף כלב אחר, יושבת מול המסך, בעיקר כשיש כדורגל, ורואה כדורגל. עכשיו, אם אני מחליף ערוץ, היא מסתכלת עליי, משהו לא בסדר כאן. היא יודעת מי זה בקהאם. עכשיו היא מתאמנת על הנבחרת הצרפתית".

     

    ואיזה שיחות אתה מנהל עם החתולה?

     

    דן: "חתול".

     

    מירי: "חתול. גבר. הוא הגבר היחידי בבית".

     

    דן: "אני מתחיל לדבר אליו, הוא עונה לי במיאו כזה עדין. תמיד. אני אומר לו: טולוז, מה העניינים? אז הוא עושה לי: מיאווו. 

     

    חמור קופץ בראש

     

    שניהם מקבלים השראה ממקורות מים. הוא חושב בצעידת בוקר על החוף. היא במקלחת. וגם עם השואב, כמובן. הם מתווכחים על כל דבר כמעט, עוקצים אם צריך או לא צריך, יותר בטעם או פחות בטעם, אבל קשה לפספס את האהבה. כמו תמיד, היא מופיעה במחוות הקטנות. חיוך מרוצה שלו כשהיא יורה משהו שנון. הדרך שבה היא פולה פירור מחולצתו או מושכת אותה כלפי מטה, שתשב עליו טוב יותר. מעל עשרים שנה ביחד, ועדיין זוג צעיר. זה יכול להיות מתיש. וזה גם כיף.  

     

    בתוכנית החדשה שלכם אתם מתווכחים על כל דבר. אתם מחליטים מראש מי יחזיק באיזו דעה?

     

    מירי: "אין לי שום בעיה להיות בעד ונגד באותה מידה של להיטות, לצורך הדיון".

     

    זה קצת מלאכותי, לא?

     

    מירי: "לא, כי אני לא רואה את עצמי עושה את זה בדברים ערכיים. יש נושאים שזה נורא משעשע, שזה קטע של משחק בעצם. אני למשל מאוד בעניין של נושאים בריאותיים ואיכות הסביבה, והוא לא מבין מה אני רוצה".

     

    דן: "ואז אני משחק את האידיוט".

     

    מירי: "אותי הרבה יותר מטריד זיהום של מי הים, למשל".

     

    דן: "שמע, זה לא ייאמן. חמישים שנה, שישים שנה, שכל הזמן מוזרמים לפה, יום כן, יום לא, שפכים..."

     

    מירי: "פה אתה עושה טעות, מאמא'לה. אסור לך שזה יקרה לך. אתה רואה? תמיד בסוף אני לוקחת אותו לצד שלי והוא לא מרגיש איך שזה קורה. אתה צריך להיות בעד השפכים, ובגללך אין דיון עכשיו. הלך הדיון".

     

    מי הולך להיות יותר לחוץ בתוכנית הראשונה?

     

    דן: "מירי, כמובן, תהיה לחוצה מאוד..."

     

    מירי: "ממה שאתה יכול לקלקל".

     

    דן: "אבל סך הכל יש התרגשות בריאה".

     

    בואו תנו ביקורת אחד על השני. מה את היית מבקרת אצלו, ולהפך?

     

    דן: "אני אשמח לעשות את זה".

     

    מירי: "נו, בבקשה, אתה רואה? החמור קופץ בראש. והוא יפסיד מזה, כי אז יש לי נשק. או-קיי".

     

    דן: "למירי נורא חשוב להגיע מהר מאוד לפואנטה. זה אחד הדברים שחזרו תמיד ברדיו. היא רצה כמו טיל אל הנקודה שהיא חשבה עליה בראש. ואני נורא אוהב למשוך. ליצור מתח".

     

    מירי: "זה נשמע כמו מעשה אהבה".

     

    אולי זה גם מה שקורה אצלכם במעשה האהבה.

     

    מירי: "לא, אבל אני יכולה להגיב על זה? אני לא יכולה לסבול את הפלגמטיות שלו לפעמים, כאילו למשוך ולמשוך. אני ממש בקטע הזה של יאללה, אין זמן, זה טלוויזיה, דבר".

     

    דן: "היא חותכת אותי. מירי לא אוהבת שאני מספר סיפורים מהעבר, ומחכות לה הרבה הפתעות בתוכנית, אני אספר סיפורים..."

     

    מירי: "ואני אשסע אותו".

     

    אולי נמאס לך שהוא תמיד תפס לך את הפוקוס?

     

    מירי: "לא. המקום הכי חשוב שלי תמיד זה בבית. והאהבה הענקית שלו אליי תמיד איזנה את הכל. חוץ מזה שתמיד היתה לי תחושה שאני בעצם כן השילוח שלו. אני מרגישה שבלי האנרגיות האלה שלי, האיש הזה לא היה ממצה את עצמו".

     

    דן: "כמה שמירי תמיד ראתה בבית את המבצר, אני מרגיש אצלה שבשנים האחרונות היא מתחילה לגלות עניין גם מחוץ לגבולות המבצר. על מירי תמיד הייתי אומר שהיא אלופת העולם בריצה למילימטר. אבל התוכנית הזאת עשויה להיות ריצת מרתון".

     

    מירי: "ולכן כבר מההתחלה הצעתי לו שימצא מחליפה. אני, יש לי תכונה שלו אין. כשאני ממצה משהו, אני לא נשארת. כי אם אני לא ממשיכה הלאה, אני מרגישה שאני מגיעה מבחינה נפשית למין דכדוך. אני חייבת כל הזמן אתגר חדש. דברים שהצלחתי להגיע אליהם, זה בזכות התכונה הזו".

     

    דן: "אז איך זה שלא מיצית אותי עד היום?"

     

    מירי: "מיציתי אותך".

     

    דן: "אה, מיצית אותי?"

     

    מירי: "כן, יש דברים שאתה לא יודע".

     

    דן: "אז יש למה לקוות".

     

    מירי: "יש דברים שאתה עוד תגלה".

     

    דן: "אפרופו מה שמירי אומרת, אז ישבתי ואמרתי לה: תשמעי, אני מכיר אותך, את מסוגלת להגיד לי 'הבוקר לא בא לי ללכת לאולפן'. אז בואי נחשוב כבר עכשיו מי תהיה מחליפה קבועה שלך, וגם לי יהיה מחליף קבוע".

     

    מירי: "אנחנו עוד לא התחלנו ואתה מחפש מחליפה? זה אומר דרשני".

     

    דן: "אני הרי יודע שנצטרך להגיע לנקודה הזו שאני אצטרך לחפש מחליפה. אז מוטב עכשיו ובהסכמה משותפת, שנדע שזו המחליפה שלך. נו, באותו יום היה משבר גדול ביחסים שלנו".

     

    מירי: "והוא לא הסתיים עד רגע זה. הנושא עדיין פתוח".

     

    דן: "אפשר את הקונספט הזה, שאנחנו פיתחנו, לעשות גם זוג לא נשוי".

     

    מירי: "אבל חייב מתח מיני".

     

    התוכנית מציגה את מירי כחרמנית לא קטנה. זה היה מתוכנן להגיד על דני דני רופ שכשהיא רואה אותו נהיית מתחתיה שלולית קטנה?

     

    דן: "לא, לא תוכנן כלום".

     

    מירי: "לא הבנת את השאלה, הוא שאל אם תכננו שאני אתחרמן בשידור".

     

    דן: "הבנתי מצוין. נו, מה את חושבת, שאני מטומטם? לא עד כדי כך. הבנתי בדיוק את השאלה".

     

    מירי: "אתה לא יודע לאיית את המילה הזאת. אולי שכחת..."

     

    דן: "איזה מילה, מטומטם?"

     

    מירי: "חרמן".

     

    דן: "תקשיב, אם אנחנו ממשיכים את התוכנית ומגיעים לחודש יולי ועדיין נשואים, זה נס".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חוג השילון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דן שילון. "היא נמשכה אליי לא כגבר, אלא כאיש מקצוע"
    מירי שילון. "את הפורקן המיני שלי מצאתי במקומות אחרים"
    7 לילות
    מומלצים