שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יום אחד החלטתי להשתתף בטריאתלון. סיפור אישי
    טלי לאור, עורכת דין עסוקה ופדלאה כהגדרתה, לא מאמינה שהיא באמת עושה את זה. בתוך המירוץ המטורף של החיים היא מצליחה למצוא לעצמה מספיק זמן כדי להתאמן, להתאמן ושוב להתאמן, ואפילו לסיים בהצלחה תחרויות טריאתלון בשרשרת. לוותר? אין חיה כזאת

    פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא ספורטאי. ליתר דיוק, פתאום קמה פדלאה בבוקר ומחליטה שהיא רוצה להיות טריאתלטית. ומה שהכי מדהים - מתברר שהדבר אפשרי.

     

    למען ההגינות רצוי להבהיר שאין לי מושג מהיכן הגיעה השאיפה הזאת. מעולם לא הייתי ספורטאית והישגיי בתחום לאורך שנות התבגרותי היו תמיד ממוצעים. לאחר סיום לימודיי באוניברסיטה, כשהחלטתי שהגיע הזמן לפעילות גופנית, גיבשתי הרגל "משקיט מצפון" של מתן תרומות לחדרי כושר באזור מגוריי, ובכל יום נשבעתי לעצמי שמחר אתחיל להתאמן. במקביל טיפחתי מערכת יחסים מחייבת עם הספה והטלוויזיה. והיה לי טוב.

     

    "לא נעים לי" מת מזמן

     

    יום אחד מצאתי בתיבת הדואר פלאייר שמכריז כי בקאונטרי-קלאב של רמת השרון נפתחת קבוצת טריאתלון לנשים. כבר בשיחת הטלפון הראשונה עם אחד המאמנים, כשהוא הסביר לי בסבלנות רבה שבאימון הראשון נלמד כיצד לרוץ נכון ולהימנע מלהזיק לגוף, התעוררו בי ספקות, אבל במחשבה שנייה החלטתי שזה דווקא חשוב לחיים. אולי יום אחד אצטרך לרדוף אחרי אוטובוס, מי יודע? בשביל לא להביך את עצמי לבדי מול יתר הנשים, גררתי את אחותי הצעירה לעניין, עם הבטחה ש"לא נרוץ הרבה, רק קצת במגרש החנייה, כמה כבר צריך לרוץ כדי ללמוד טכניקה?" ובכן, מתברר שעד הצד השני של העיר. לחימום בלבד. דבר אחד לא הבאתי בחשבון: שאחותי תנקע את קרסולה 500 מטר לפני סיום האימון המיוחל.

     

    ידעתי שאין סיכוי שאמשיך בענף הזה, אבל לשתינו לא היה נעים שלא להגיע לאימון אחד נוסף ודי, רק בזכות המאמנים. שניהם, מלאי רצון טוב ודאגה, התקשרו אלפי פעמים להתעדכן בקצב החלמת הקרסול הנקוע, ולא חסכו במלים על כך שהם מצפים בכיליון עיניים לראותנו שוב.

     

    וכך, בגלל "פולניות יתר", הצטרפנו אחותי ואני לענף הטריאתלון. זה מה שקורה כשלא מפנימים את ה"לא נעים לי מת מזמן". היום, בדיעבד, אני מלאת תודה על תחושות האשמה הללו, שכן אלמלא הן לא הייתי יודעת שאפילו מישהי כמוני, שמעולם לא הצטיינה בשום ענף ספורט, תהיה מסוגלת לסיים בגאווה תחרות טריאתלון.

     

    כל ההתחלות קשות

     

    חודש לאחר ההתחלה הצולעת, כשאחותי ואני גילינו שהשתפרנו מעט והרשינו לעצמנו ליהנות מהמחמאות של המאמנים, החלטנו לקחת את העניין ברצינות ולהשקיע - לפחות עד שיימאס לנו. יצאנו למסע רכישות של ציוד, בעודנו מסתמכות על הבטחת המוכר בחנות כי במקרה שנחליט לפרוש, עוד חודש-חודשיים, הוא יוכל למכור עבורנו את הפריטים כמעט במחיר הקנייה. בינתיים התעלמנו באלגנטיות מההורים ומהחברים שיזמו התערבויות על המועד המדויק שבו נישבר ונפרוש, והמשכנו לדבוק בלו"ז האימונים הקבוצתי. 


    הריצה. "קדימה אלילה!"                                                 (צילום: וינגייט)

     

    אני חייבת להודות - התחרות הראשונה היתה סיוט. היה יום חורפי למדי, ובגלל הים הסוער הפכה התחרות מתחרות טריאתלון, שכוללת מקצים של שחייה, אופניים וריצה - לתחרות דואתלון, שבה שלושה מקצים בשני ענפים: ריצה, אופניים ושוב ריצה.

     

    את שבעת הקילומטרים האחרונים על האופניים ביליתי, להערכתי, עם כל ניידות משטרת מחוז מרכז בתוספת כחמישה אמבולנסים. לא זכיתי לחזות בשופטים המחמירים שנסעו בין הרוכבים והזהירו אותם שלא לרכוב צמוד מדי זה לזה, פן ייפסלו. כנראה שכשאתה נשאר לבד עם המשטרה ועם עוד רוכב מקרטע, לא חוששים שתבצע עבירות שגוררות אזהרה או פסילה. וגם אם כן, סביר להניח שבשלב זה השופט ירחם עליך וישאיר אותך לנפוח את נשמתך לבד.

     

    לאורך שישה קילומטרים שמעתי את המשטרה מדרבנת בעזרת מגאפון את הרוכב היחיד שהיה לי העונג לעקוף: "קדימה! עד ל-1769!". לאורך שלושה קילומטרים ניסיתי לפענח מה זה לעזאזל 1769 ואיך המאמנים לא סיפרו לי על זה, עד שבמקרה העפתי מבט לכיוון הגלגל שלי וקלטתי בזווית העין את מספר המתחרה שלי... ברגעים המועטים שבהם לא ניסו השוטרים לשדל את הרוכב התשוש לדרוס אותי, הם דאגו להשמיע את שרית חדד במגאפון בניסיון לזרז את שנינו ו"להכניס אותנו לקצב".

     

    בשלב הריצה האחרון נשברתי. ניחמתי את עצמי שכל אחד מתחיל מאיפשהו, ואם זה ממש מהסוף זה רק אומר שיש לאן להתקדם. נשבעתי לעצמי שבתחרות הבאה אצליח יותר.

     

    לוותר או לכבוש את ההר

     

    חודשים נוספים של אימונים מפרכים עברו עד תחרות היעד הבאה - אליפות ישראל בטריאתלון, שמתקיימת באילת מדי שנה בתחילת דצמבר. למעשה, היתה זו תחרות הטריאתלון הראשונה שהקבוצה השתתפה בה. ההתרגשות היתה גדולה.

     

    השחייה (750 מטר). לא ברור לי מה חשבו מארגני התחרות; כובע הים הירוק לא ממש תאם את הרושם המקצועי שניסיתי ליצור לרגל המעמד, ושלמענו השקעתי את מיטב כספי בחליפת טריאתלון. עד היום אני מנסה להדחיק את הזיכרון של עצמי מתהלכת חשופה לעיני הציבור בחוף פומבי עם כובע ים מלטקס ירוק ומשקפת שחייה על הראש. השתדלתי גם להתעלם מכך שבתוך דקות ספורות אני אמורה לשעוט לתוך המים ולשחות לעבר המצופים שבאופק.

     

    את הכניסה למים ואת ההלם מהקור לא אשכח לעולם. גם לא את השחיינית ששחתה לשמאלי, שבאופן שיטתי ובמקצב קבוע "חתרה" היישר על ראשי כל אימת שהוצאתי אותו מהמים, בניסיון נואש לשאוף מעט אוויר.

     

    הדרך לכיוון המצוף הראשון והנכסף נראתה אינסופית. כשהייתי כ-300 מטר מהחוף, עמוק בתוך המים, צרבה אותי מדוזה (המאמן שלי דוגל עד היום בתיאוריה שאין מדוזות בים סוּף ומדובר למעשה בדגים מתים שמפרישים רעלים. נכון שזה מרגיע?). האינסטינקט הראשוני שלי היה לטפס על המצוף, לצרוח "אבא'לה אמא'לה!", ולחכות למסוק החילוץ. סקירה מהירה של המצוף שלשמאלי הוכיחה שהמצופים מלאים אוויר, ואני - למרות היותי מחויבת למטרה - לא בדיוק הורדתי את מקדונלד'ס מהתפריט... בניסיון נואש להירגע, התחלתי לחפש את המדוזה הסוררת, ובתוך כך טעיתי טעות מרה – הבטתי לכיוון הקרקעית. באותו רגע גיליתי לתדהמתי שבעצם אין קרקעית. היא נעלמה. במקום חול יש מתחתיי חור שחור, ומי יודע איזה יצורים רעים בעלי שיניים חדות שממתינים לאכול אותי שוכנים שם בחושך. אחותי ששחתה מאחוריי סיננה בעצבנות "נו! תשחי כבר!". ואני, שרק ניסיתי להזהיר אותה מהמדוזה שמסתובבת באזור, נאלצתי להמשיך.

     

    הרכיבה על האופניים (20 קילומטרים). ידענו מראש שתהיה רוח חזיתית, ידענו שיהיה קשה, שכדאי לרכוב על הילוכים מסוימים ולא לשרוף את הרגליים לקראת הריצה החותמת את התחרות. הייתי מוכנה נפשית ופיזית לכל זה, אבל פרט קטן אחד נשכח: העליות! כמה עליות יש בכביש הערבה?! הרוח מעיפה אחורה, אני מדוושת במלוא המרץ וחילזון זקן ועייף יכול לעקוף אותי. אחרי כמה נצחים, שבהם דנתי ביני לבין עצמי בסוגיות בוערות כמו מה אוכל לארוחת הצהריים, איך בכלל אנשים נהנים מזה ומה מצפה לי בשבוע הקרוב בעבודה - התחלתי להבחין בבנות הקבוצה חוזרות בנתיב הנגדי. כמה שרציתי לפצוח בשירה - אוטוטו גם אני אוכל להסתובב כבר ולחזור חזרה... כמה דקות לאחר מכן כבר טסתי בחזרה לכיוון אילת, נהנית מתמיכת הרוח שהעיפה אותי במהירות קרובה ל-50 קמ"ש וגם מהמחשבה שאני בדרכי לסיים את התחרות הראשונה והאחרונה בחיי (הפעם אני רצינית!).

     

    הריצה (5 קילומטרים). עד שהגעתי עם האופניים לשטח ההחלפה, כבר היו רבות וטובות מחברותיי בסיבוב הריצה האחרון (והרבה מתחרים כבר סיימו את התחרות). אבל אני, שמראש הגדרתי שההצלחה בתחרות הזו היא להתחיל ולסיים, לקחתי נשימה עמוקה (עד כמה שאפשר כשהדופק הוא כזה שמסמן התקף לב לכל אדם נורמלי) והתחלתי לרוץ בעדינות, בתקווה שבדרך אולי תחזור התחושה לרגליים. הרוח הנגדית שברה לי את המורל, כמו כל אותם משתתפים בשנות החמישים והשישים של חייהם, שעקפו אותי בקלילות. נקודת השפל האמיתית היתה לשמוע "נו מיידע'לה! אל תתני לזקנים לעקוף אותך!" מפי גבר בן 78, שעקף אותי במהירות שגם בימיי הטובים ביותר אינני מסוגלת להגיע אליה. בנקודת שבירה מסוימת שמעתי מישהי צורחת מאחוריי שאתחיל להזיז את עצמי, וכמה דקות לאחר מכן צעק לי מישהו שעמד בין הצופים בעידוד "נו! זה הסוף!". למרות המצב הנואש שהייתי בו, עוד הצלחתי להפטיר מבעד שפתיי "לא, אני מהמאותגרות, יש לי עוד סיבוב".

     

    500 מטר לפני הסוף המיוחל, בדיוק כפי שהבטיח, המתין לי המאמן עם חיוך קורן ופלאפון ביד. "קדימה, אלילה!" הוא צעק והלך לידי (מה לעשות, זה היה קצב הריצה שלי...) כשהוא מעודד אותי להגיע לקו הסיום.

     

    אז למה בכל זאת?

     

    מאז, השתתפתי במספר לא קטן של תחרויות ואף הצלחתי לגרוף שלושה גביעים. הם מוצגים כיום על השידה בחדר השינה ומזכירים לי שאפילו "ממוצעת" שכמוני הצליחה להפתיע. לפעמים אני מכריזה שאפרוש מהענף הזה, מאיימת על המאמנים שזמננו המשותף קצוב וקצר. כעורכת-דין שעובדת שעות ארוכות ומנסה למצוא את הזמן להתאמן בין העבודה, החבר ושלל העיסוקים היומיומיים, אני מודה שזה קשה, לעיתים קשה מאוד. למרות זאת אני מתמידה, בעיקר כי אין תחושה טובה יותר (וממכרת יותר) מההרגשה שהתגברת על אתגר גדול שהצבת לעצמך.

     

    התוצאות בתחרויות אולי "טעונות שיפור", אבל עם יד על הלב - אני מודה שאני גאה בעצמי. בכל פעם שאני חוצה את קו הסיום, לא משנה מה התוצאה, אני מתרגשת מחדש. מלבד המאמנים היקרים שלי, אף אחד, כולל אני עצמי, לא חשב שאגיע אי פעם לקו הסיום. והנה, אני כבר שנה שנייה בתחום, ועוד היד נטויה.

     

    • לכתבות נוספות בנושא בריאות, תזונה וכושר ממגזין "דינמי", לחצו כאן
    טלי לאור, עו"ד, מתאמנת ומתחרה בענף הטריאתלון במסגרת קבוצת הנשים של רמת-השרון מזה כשנה וחצי
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "יום אחד החלטתי להשתתף בטריאתלון. סיפור אישי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים