על עודד בורלא במלאת לו 90

את עודד בורלא הכרתי לראשונה לפני כארבעים שנה כשנתקלתי בספרו "כמו סיפורים". מה שמצא חן בעיני היה קודם כל השם שהצביע על צניעות המחבר האומר: אני עוד לא סופר, אני בסך הכל יודע לכתוב משהו 'כמו סיפורים'.

כשהתחלתי לקרוא, לא יכולתי להפסיק, היו אלה סיפורים אחרים מכל סיפורי הילדים שהכרתי. מי היה מעז עד אז לכתוב לילדים בסגנון הנונסנס?

עברו כמה שנים עד שזכיתי להכיר את האיש מקרוב, זה היה כאשר 'אמנות לעם' החלה לשלוח סופרים למפגשים עם תלמידים. עודד בורלא היה סופר הילדים המבוקש ביותר, ופעם, כשהזדמן לי להיכנס לכיתתו, הבנתי גם למה. הוא לא היה יושב ומספר לילדים, הוא היה מציג להם. הילדים היו יושבים בפה פעור ובולעים בעיניים פקוחות את ההצגה שהיה עושה להם עם סיפורי החיות שלו, כשהוא נוער כמו חמור, פועה כמו עז או שואג כארי. בדרך חזרה, במכונית, היה בדרך כלל דווקא שותק כדג. חבורת הסופרים הייתה מרבה לפטפט ולספר חוויות מהמפגש ועל פי רוב תוך השמצת התלמידים שלא קוראים ספרים, בייחוד לא את שלהם. הוא לא היה מתערב בשיחה, היה שקוע במחשבותיו ומדבר רק אם נשאל.

כשאיתרע מזלי לנסוע אתו ביחידות, הייתי מרבה לשאול אותו על חייו ועל ילדותו ועל זאת היה מספר ברצון. מסיפוריו אני זוכר איך גילה יחד עם יגאל מוסינזון, כשהיו שניהם בחברת נוער בבית אלפא, את רצפת הפסיפס המפורסמת. יגאל סיפר לי בהזדמנות אחרת, שדווקא הוא היה זה שחפר בחול וגילה ראשון את הריצפה. עד היום אני מצטער שלא ערכתי עימות בין השניים כדי לוודא מי היה המגלה הראשון.

סיפור אחר, שגם עליו יש ויכוח, שמעתי מיגאל שסיפר איך פעם אחת בא עם מזוודה מקיבוץ נען, כדי לבקר את עודד שגר אז בבית הוריו בתל אביב. כשאמו של עודד פתחה את הדלת, עברה עליו רוח משובה, הוא הרים את המזוודה, פתח והציע כרוכל המחזר על הפתחים: "סיגריות, סכיני גילוח, סבונים, תחתונים, גרביים..."

"תודה יש לנו הכל!" אמרה האמא וסגרה את הדלת.

'הרוכל' המתוסכל לא התייאש, צלצל שוב בדלת ואמר: "גברת, כל הדברים בזיל הזול, חצי המחיר, סבון כמעט לא משופשף בשני מיל!"

"אמרתי לך שאנחנו לא צריכים כלום!" – אמרה האמא ואז שמעה להפתעתה את עודד צועק לה מחדרו:

"אמא מה איתך! את לא מכירה את הקול של יגאל?"

כשביקשתי מעודד אישור לסיפור, אישר אותו, אך ציין שמי שזיהה את הקול וצעק לאמו, היה אביו, הסופר יהודה בורלא.

"ואתה לא היית אז בבית?" – ביקשתי להבין.

"הייתי".

"אבל לא זהית את הקול של יגאל" – ניחשתי.

"איך אפשר לא לזהות את הקול העבה והמיוחד של יגאל?" – התפלא עלי.

"אז למה אתה לא צעקת לאמך?"

"כי אני בניגוד לאבי, לא היה אכפת לי לשמוע עוד כמה וכמה פעמים איך יגאל מנסה למכור את 'הסחורה' שלו לאמי..."

"הגשת בקשה?" – שאלתי ליתר בטחון.

"לא. אתה הגשת?"

"אני כן. מאז שהמציאו את הפרס אני לא מפסיק להגיש."

"וקיבלת?"

"אל תשווה. אתה גם צייר גם מלחין גם משורר וגם סופר. תגיש ותראה שתזכה."

"מתי צריך להגיש?"

סיכמנו שבבוא המועד אשלח לו טופס וכך עשיתי. הוא מלא אותו, הגיש בקשה ולא קיבל כלום. שלוש פעמים הגיש לשווא ובפעם הרביעית אמר "די! למה להטריח אותם?"

כזה הוא עודד בורלא, לא נדחף ולא חושב שמגיע לו, או אולי חושב, אבל לעולם לא דורש. אני בטוח שאם הייתי שואל אותו "ומה עם פרס ישראל?" היה אומר לי: "מה בוער, זה פרס שנותנים רק לכאלה שהם כבר לא צעירים..."

• פוצ'ו (ישראל ויסלר) - יליד תל-אביב, 1930, מגדולי היוצרים ההומוריסטים בספרות הילדים והנוער בישראל. כתב כ-30 ספרים לילדים ומבוגרים וכמאה תסריטים לטלוויזיה (לסדרות "טלפלא", "שניים בראש אחד", "זהו זה", "הופה הי" ועוד). כמו כן כתב מערכונים ללהקות צבאיות, טורים הומוריסטיים בעיתונות וזכה ב-6 פרסים ספרותיים. בין ספריו הידועים: "חבורה שכזאת", "אולי תרדו שם" (שניהם עובדו לקולנוע), "דודלי חוד לי", "כשהמורה   שמילקיהו היה ילד", "המורה הדגול שמילקיהו", "אהבה בליל הפישפשים" ועוד.
  

• עודד בורלא - חתן פרס אקו"ם למפעל חיים, נחשב לאבי הנונסנס בספרות הילדים העברית. הוא פרסם עד כה 70 ספרים אותם אייר בעצמו.  אירועי המחווה לרגל יום הולדתו ה-90 של בורלא יתקיימו ביום ראשון הקרוב (17 באפריל) בצוותא בתל-אביב: בשעה 17:00 ייפתח אירוע לכל המשפחה שבו יוצגו סיפורים קצרים על חיות מתוך ספריו, שירים פרי עטו שהולחנו במיוחד לרגל האירוע על-ידי קרן פלס וקטעים מתוך ספרו "מכתבים לליאורה". בשעה 21:00 יתקיים אירוע לקהל המבוגר יותר בהשתתפותו של הסופר, בו ישתתפו בין היתר דרור קרן, אלי גלפרין, אילווה גרנוביץ-עשת, לביא זיטנר, אורית פלג וקרן פלס. הסופר מאיר שלו יספר על בורלא היוצר, ואחותו של בורלא, צוריה בן נון, תספר איך החל לכתוב.