"כל הפלכים דומים"

בעיר ט' שבפלך ל', פתאום אני מבינה מדוע ברומנים הרוסיים של המאה התשע עשרה נפתח סיפור המעשה ב-"בעיר ו' שבפלך ס". כל הפלכים דומים, כל ערי השדה דומות בייאושן.

לא לחינם מהדהדת עד היום הזעקה "מוסקבה, מוסקבה" ב"שלוש אחיות" של צ'כוב. כולם רוצים אל העיר הגדולה, ורובם תקועים ב – ט' או בדומות לה.

דווקא יש ל - ט' נתוני פתיחה לא רעים. המלחין רימסקי-קורסקוב נולד בה. בפאתיה שוכנת כנסייה עתיקה ובה צלם נאה של מדונה מקומית שמושך אליו צליינים, אפילו מחוץ לרוסיה. יש נהר נאה – ביום שבו הגעתי לשם, היה כמובן קפוא, ובאמצעו של הנהר ישב אדם על שרפרף קטן, ניסר לעצמו חור בקרח ודג דגים בשובה ובנחת. יש אפילו מפעל של איקאה, מלון מט לנפול עם קזינו, ולפעמים מגיעים פונקציונרים שבדיים שמחיים את העיר המנומנמת בקולות צהלה ליליים, כיוון שהוודקה בשפע ובזול.

מה אני עושה שם, זה עניין לסיפור אחר שעוד יבוא. אולי. מכל מקום, יכולתי לשרוד ב- ט' בגפי די מוגבלת, כיוון שהרוסית שאבא הוריש לי מסתכמת בחמש מאות מלים בערך, וחלק מהן, מה לעשות, אסור לי להגות בפומבי. אני כמובן מנסה את כוחי ביפטפויומט עסיסי, אבל דימה שומע אותי ומחוויר ומזהיר מפני שידור חוזר של הידע הלשוני הזה.

דימה הוא ולדימיר שעוד מעט יהפוך בכלל לדימוצ'קה, למרות שיחסינו התחילו לפני יומיים בלבד, ואז אני קראתי לו ולדימיר ניקולייביץ', כמו שצריך, והוא – לשמחתי הגדולה – קרא לי "אנה גריגורבנה".  ושוב צריך ללכת אל הרומנים

הרוסיים הגדולים ולפזר את התהייה הזאת אחת ולתמיד: אדם רוסי, שלושה שמות יש לו. שם משפחה, כמובן, ואם רוצים לברר מהו צריך לשאול "קאק ואשה פאמיליה", בתרגום מאד מילולי – איך המשפחה שלך. והנה מצאתי הסבר לשיבוש הלשון הכי מרגיז שהיה לאבי בעברית המהוססת שלו במשך שנים ארוכות, כשהתעקש לשאול כך לשמותיהם של אנשים והם הרימו גבה.

אבל אם רוצים לפנות אל האדם הרוסי ברשמיות – יש להשתמש בשמו הפרטי ובפטרונים שלו, כלומר – שם אביו. לא פטרונים במלעיל, כי אם במלרע. נגיד, פתאום נקרה על דרככם איש גבוה, ארך שיער וסתור זקן ואתם מזהים אותו כמחברה של "אנה קרנינה". הדרך הנכונה לפנות אליו אינה "מר טולסטוי", אלא – "לב ניקולאייביץ', מה בשם כל הקדושים אתה עושה כאן?" וכך נדע ששם אביו היה ניקולאי, וה"ביץ'" שבסופו פירושו, "בן של". ונגיד שטולסטוי היה אישה ושמה ליובוב. ליובוב זה אהבה ברוסית. אליה הייתם פונים ב"ליובוב ניקולאייבנה", כי "בנה", בלי דגש ב – ב', הוא דווקא "ביתו של".

ועכשיו נסתבך מעט, כי מן הרשמיות עברנו ליחסי פמיליאריות, וכבר אי אפשר לומר – אחרי יומיים יחד בדרכים לא לגמרי סלולות – "ולדימיר ניקולאייביץ'". מה עושים? תחילה עוברים רק לולדימיר, אחר כך מוציאים שם חיבה מארסנל השמות המוכנים לצורך זה מראש, והקרויים דימינוטיבים – כלומר, הקטנות: ולדימיר הוא דימה, ובחיבוב מיוחד – דימוצ'קה, אבל בבקשה אל תנסו את זה עם ולדימיר ולדימירביץ' פוטין, בשם כל הקדושים.

כמעט לכל שם רוסי יש כינוי-חיבה שגם הוא קבוע מראש. אלכסנדר הוא סאשה ומאריה היא מאשה, ולדיסלב הוא ולאדיק וסביאטיסלב הוא סלאבה, יקטרינה היא קטינקה ולארה היא ליריצ'קה – אבל סופיה יכולה להפוך בהקטנה לסוניה, ולדימיר גם לוובה, וליובוב – לליובה, הלא היא בעברית לובה, הקופאית המיתולוגית שלכם. ואף אחד ברוסיה, מילדים בני חמש ועד אחרון השיכורים שנופלים מדי פעם לתוך הקרח ומתעוררים בהגותם מלים שאסור להגיד בקול רם, אף אחד לא מתבלבל.

דימה הוא המתרגם שלי, וגם זו מלה בעייתית, כי מלבד האנגלית-רוסית הסימולטנית שלו, הוא משמש מגן רוחני, קרש הצלה, מדריך לאנתרופולוגיה, מפיק ומזכיר – והוא לגמרי רגיל לזה, בהכירו את המערביים המבולבלים – או המזרחיים המבולבלים לא פחות – בהגיעם לרוסיה.

אני לא אוהבת להיות מבולבלת. זה האנדרסטייטמנט הכי פראי שכתבתי אי פעם: למעשה, אני אוהבת להיות מפוכחת מאד, להפיק לעצמי, להסתובב בעולם לבדי בלי מגינים ומזכירים, ולהסתדר לבד. בעיר ט' בפלך ל', אני לומדת אולי לראשונה בחיי שלא תמיד אפשר, ואין כל בושה בהזדקקות לזולת לשעה או ליומיים, ודימה הוא עלם מלא חן בן עשרים בלבד וכבר בקי בהוויות העולם הגדול, כך שאחרי ההלם התרבותי הראשוני, אני נרגעת ומטילה עליו לחפש לנו מסעדה נורמלית.

וכאן, חברים, עולה שאלה פילוסופית חשובה מתחום האפיסטמולוגיה: מה זה נורמלי? מה שנורמלי בעיני או בעיני הזולת או בעיני צד שלישי שלא ברור מיהו? מה שכתוב במדריך מפה או ב'גיד מישלן' ואין למצוא כמותו ברוסיה? או – הברירה הטבעית מכולן, מפני שבפלך ל', יש מסעדות נורמליות לרוב, אבל בעיר ט' יש רק

אחת, נורמלית או לא, והיא שוכנת בתוך המלון עם הקזינו, ותקרתה פורנוגרפית לגמרי כי היא מחופת מראות – ככה אפשר לראות את פדחתו של אדם בעודו סועד ולחשוב על מה היינו רואים בעודנו, אה, אתם יודעים מה – דימה לא מרשה לי להגיד.

מתחת לפורנוגרפיה שוכנת הקדושה, בדמותם של תבליטי עץ מאסיביים שכל אחד מהם מתאר כנסיה אחרת ברוסיה. מה הקדושים חושבים על הצירוף, אין לדעת – אבל הסועדת המזדמנת לא מתאפקת ומשמיעה צחקוק ארוך מאד, שרק מתגבר כשמגיע התפריט.

שוב, "שלוש אחיות" של צ'כוב. הבעיה הגדולה של הפרובינציאליות היא היומרנות. הפרובינציה המתוסכלת תשכנע את עצמה שהיא בעצם המרכז, במקום לשמוח במה שיש לה. התפריט כולל "סלט קיסר" ו-"סלט יווני" ו-"קבב בנוסח המזרח" – ומעט מדי אוכל רוסי בריא וטוב ושורשי, וצריך להתחנן למלצרית למצוא משהו מנחם ומזין, נגיד – מרק עוף?

כשהוא מגיע, יש בו אורז ופיסות תרנגלות והוא ממש נחמד. וכשמגיע סלט הקיסר, מתברר שהגרסה הרוסית, או זו של ט', כוללת את המרכיבים הבאים: לשון בקר קצוצה, שינקן מעושן פרוס דק, ביצה קשה מגוררת, תפוחי אדמה ואגם של מיונז. אבל זה עוד כלום לעומת הקינוח, שמתואר כ"חלומות ליל אבירים" – ובמציאות, ואולי בשם הרוסי הפחות רשמי שלו, מדובר בכדור אחד של גלידה תעשייתי לגמרי ששוכב בשקט בתוך מין ואזה שנדמית כקריסטל אבל היא בעצם פלסטיק טהור.

וכשהזמנו תה לקנח את הקינוח, הציבו לנו אחר כבוד את המיכל על השולחן – אבל הוא לא היה סמובר. הוא היה קומקום חשמלי נשלף, מורפי ריצ'רדס.

אני ממשיכה לצחקק ודימה מסביר לי שאני לא מבינה כלום, כי ככה זה ברוסיה. ואני אומרת לו – ואיפה כל המטבח המפואר שלכם? בעיר הגדולה, הוא משיב, לא כאן. "מוסקבה, מוסקבה", אני הוגה את מילותיה של האחות הצעירה והכי מתוסכלת של צ'כוב. דימה מחייך ומתמלא גומות. "ניו יורק, ניו יורק", הוא אומר.

"אפשר לראות את פדחתו של אדם בעודו סועד"          (צילום: יונתן גולדמן) 

אז לכבוד מה שיש ומה שכבר לא כל כך אהוב על הפרובינציה, הנה מתכון רוסי נושן שהדים שלו תפגשו כמעט בכל רומן, ובסיפורים של צ'כוב: שצ'י. זה מרק וגם נזיד, במרכזו שוכן כרוב, טרי או כבוש או תערובת של שניהם, ועליו תוסיפו כנדבת לבכם. כל ילד בן חמש ברוסיה, וגם אחרון השיכורים, שמח תמיד לצלחת מהבילה של זה בחורף – וגם לאביב הישראלי, פרובינציאלי או לא, הוא ממש מתאים.

קניות:

למזלכם לא תצטרכו להרחיק לסופרמרקט של העיר ט', רק לקצב המקומי. בקשו ממנו קילו וחצי שפונדרה ואם יש עצם מח לרפואה, קחו. בנוסף:

3 בצלים גדולים חתוכים לקוביות קטנות

8 שיני שום קלופות

4-5 עגבניות בינוניות, קלופות וחתוכות לקוביות

ראש כרוב קטן, מוצק וטרי מאד

250 גרם כרוב כבוש מאיכות טובה

מיכל שמנת חמוצה

3 עלי דפנה

2 גרגרי פלפל אנגלי

15 גרגרי פלפל שחור, לא טחונים

מיץ מחצי לימון

1 כפית סוכר

וכך נעשה:

ראשית חוכמה, נוציא את הדיסק של מקהלת הצבא האדום, או איזשהו דיסק של הגבעטרון, מן המדף ונאזין לו בעודנו שופתים סיר גדול על הכיריים, משליכים לתוכו את השפונדרה ומכסים במים. זה הזמן למליח אבל ממש במתינות, כי גם בכרוב הכבוש יש תועפות נתרן כלורי.

מביאים לרתיחה, מקפים, משליכים לסיר את הבצלים, השום, עלי הדפנה והגרגרים. מבשלים שעה וחצי על אש קטנה, בסיר מכוסה, מדי פעם מקפים קצת.

מוסיפים את הכרוב הטרי החתוך לרצועות, את הכרוב הכבוש ואת העגבניות. העגבניות נועדו לתת צבע וגם לתקן טעמים, כי כרוב כבוש רוסי חמוץ יותר מזה שתשיגו כאן. מבשלים עוד שעה על אש קטנה, הסיר עדיין מכוסה, אבל כבר יש ניחוחות צ'כוביים לגמרי שממלאים את המטבח. טועמים, מתקנים תיבול בעזרת לימון וסוכר או שניהם. מניחים לזה לנוח כמה דקות, ומגישים לכל סועד פנכה. מי שפטור משמירת כשרות, ירצה להוסיף לפנכה כף שמנת חמוצה. הסועד מערבב בעצמו. מי שרוצה ארוחה שלמה, יואלי נא לבשל כמה בולבוסים בקליפתם ולהגישם מהבילים מאד בצד הפנכה, ולחם רוסי כהה – לחם שיפון נהדר – ישלים את הכירה טוב מכל קינוח.

מה שותים עם זה? נו, מה? וודקה, כמובן. ולו רק בגלל שגם המילה הזאת היא דימינוטיב ופירושה "מים קטנים". נזדרוביה – "לחיים", אבל בתרגום מילולי – שיהיה לנו לבריאות.