נגני וידאו ניידים: הוליווד לא תוכל לעצור את הקידמה

המגמה הבולטת ביותר שראיתי בתערוכת CES השנה הייתה לנייד את הווידאו. מספר עצום של יצרנים רוצים לעשות לסרטים את מה שנגני MP3 עשו למוזיקה - ועוד יותר מכך, לתפוס בשוק הווידאו הנייד את המקום של iPod, ההצלחה הסוחפת ביותר של אפל מאז המק, בשוק המוזיקה. באופן מוזר למדי, אפל עצמה לא מאמינה בווידאו בכף היד וסטיב ג'ובס אף הקדיש לא מעט זמן כדי לרמוס את ההתלהבות של המדיה מהגאדג'ט החדש.

בלי לזלזל בחושים השיווקיים המפותחים של ילד הפלא הנצחי, אני חושב שווידאו נייד אינו פתרון שמחפש בעיה. מספיק לראות איך הנוער מתמכר לתמונות על המסכים הזעירים של טלפונים סלולריים כדי להבין שיש צמא בלתי פוסק לחוויות ויזואליות חדשות. הסרטים על צגי המכשירים הניידים החדשים, קטנים ככל שיהיו, פשוט נראים טוב מאוד ובכמה מכשירים מתקדמים ויקרים יותר, ממש מרשימים. ובניגוד לטלפונים הסלולריים, המסכים האלה יכולים להציג סרט באיכות שאינה נופלת משל מכשיר טלוויזיה מסורתי - מבחינת אבחנה וקצב ריענון התמונה - ואפילו צליל הסטריאו סביר.

מכשירים גדולים יותר מיועדים לשמש "מסופים ניידים" של מחשבי מרכז מדיה דיגיטלית. קואליציה של מיקרוסופט ויצרני חומרה - קריאייטיב, סמסונג ו-iRiver - הציגה צגים בגודל של מחשב-לוח (Tablet PC) שנועדו לצפייה בסרטים שנשלפו מתוך הדיסק של Media Center PC. והמוצרים המדהימים ביותר הם אלה שמאפשרים להזרים וידאו דיגיטלי ממרכז המדיה הביתי באופן אלחוטי לכל המכשירים הניידים, על תשתית WiFi מהירה. מוצרים אלה הופכים את מחשב המדיה לשרת Video on Demand פרטי, עם כל האפשרויות הפנטסטיות להשתחרר מהדיקטטורה של תחנות הטלוויזיה והכבלים.

האפשרויות מרהיבות והפוטנציאל אינסופי - ורק זבוב אחד מעכיר את המרקחת הנפלאה שהמהנדסים מכינים לנו: רוב מה שראיתי ב-CES אינו חוקי, או לפחות מפרש את החוקים הנוכחיים להגנת זכויות יוצרים בצורה סלחנית במיוחד. לדוגמה, כל המציגים הראו לי סרטים "שנתלשו" מ-DVD ועברו המרת פורמט (Transcoding) כדי לנגן אותם על המכשירים הניידים. הדבר עומד בניגוד ברור לחוק בנושא. אסור לשכפל תקליטורי DVD אלא לצורך גיבוי אישי. אסור לשדר סרטים שהקלטתם משידורי טלוויזיה - למרות שמותר להקרין אותם מחדש שוב ושוב במערכת ששימשה להקלטה.

ספק אם בתי המשפט יקבלו את הטענה, שאין הבדל בין שידור סרט ברשת ביתית אלחוטית לבין חיבור VCR ישירות למכשיר טלוויזיה כדי לראות את אותו הסרט. החוק מנוסח בצורה די גורפת ודי מוטה לצד הגנת הזכויות של אולפני הוליווד ושל רשתות הטלוויזיה. הדבר נכון במיוחד לגבי שידורים שנדרש תשלום מיוחד לצפייה בהם, בין אם זה ערוץ Premium בכבלים או מסלול Pay-per-View.

הוליווד מנסה להתעלם מהטכנולוגיה, לשמר את המצב הקיים, ולנסות לרמוס את ההתפתחות המבהילה מבחינתה. זו, כמובן, טעות היסטורית מהסוג שעשו אולפני ההקלטות כאשר הם נלחמו ב-MP3 ובכל מי שרצה להשתמש בטכנולוגיה בניגוד לפרשנות המקובלת (על בתי המשפט, לפחות) של החוק. חברות המוזיקה רשמו כמה הצלחות מהדהדות, כמו הניצחון על נאפסטר, אבל עכשיו גם הן מודות כי זה היה "ניצחון פירוס". עוד ניצחון כזה ואבדנו.

הכספים הזורמים בענף הסרטים ובטלוויזיה גדולים בהרבה מהסכומים שמגלגלת תעשיית המוזיקה ולכן אפשר לצפות למכבש כוחני עוד יותר מצד האולפנים וחבריהם בבית המחוקקים. רק שהניסיון מלמד כי קידמה אמיתית אי אפשר לעצור. אף חברה נורמלית לא תהפוך מרצונה ל"מדינת משטרה" ולכן חוקים שאכיפתם כרוכה בחדירה לתחום הפרט נידונים מראש לכישלון.