אמהות אובדות

לפני שניגשים לדבר על "עקרות בית נואשות" כדאי להמליץ לקברניטי yes לצ'פר את מחלקת השיווק שלהם באיזה וויקאנד חלומי, אולי באחת מאחוזות הנופש בצפון, שם מבלות כל אותן אימהות מהטיפוס שישמח לקבל עוד מגבון לח עטוף בניילון שחור עם פרסומת לסדרה. זאת בהנחה שעוד לא נתקלו בה בכניסה לאחד מסניפי רשת מכוני ההתעמלות והחיטוב, בבית הקפה בקניון, או על גבי שקית שופינג. אין ספק, הם עובדים קשה שם, במחלקה, והם יודעים את נפש קהל היעד שלהן ותחביביהן העיקריים.

"עקרות בית נואשות" מצליחה לעורר הד עצום בעולם שטוף סדרות מתחרות בשל היכולת המבריקה שלה לבטא הלכי רוח עכשוויים ואוניברסליים ובעיקר לזהות ולאפיין בפעם הראשונה את קולן של הרוב הדומם, הפועלות הנאמנות שנמצאות בתחתית סולם הבורגנות ומחזיקות אותו על כתפיהן – האימהות.

הסדרה אמנם אמריקאית, גיבוריה שייכים למעמד שנראה מכאן כעשירון עליון או אפילו מאיון עליון, והיא בשורה התחתונה עוד סידרה שמתארת את חיי הפרברים האמריקנים, אבל רבות מאיתנו ימצאו ברגעים רבים ממנה הד למציאות היום יומית שלהן, דווקא לרגעים האפלים, הטרגיים-קומיים והסודיים כל כך של האימהות.

נכון, בסדרה יש הרבה נושאים אחרים. כדי לפתות קהלים נוספים ולדבר אל המפרסמים יש בה גם מותחן, אינטריגות בנוסח אופרות הסבון ואפילו אשה נשואה ומשועממת שמזדיינת עם הגנן - לא בדיוק המצאה עלילתית חדשה. אבל החידוש העיקרי בה לטעמי, הוא היכולת שלה להוציא החוצה סיטואציות שפעם היינו מדברות עליהם בקושי עם חברות טובות. רסיסי חיים שגם אם הם מואצים ודרמטיים מדי ביחס לחיים היום יומיים שלנו - התמצית, התכונות של הדמויות, הפנטזיות הכמוסות, ובעיקר הנוירוזות, מעוררים הזדהות מייאשת ומתגמלת כאחד.

קופצים לבריכה

מזמן לא נתקפתי בפאניקה מצפיה טלוויזיה כמו בסצינה בפרק הפתיחה בה שלושת ילדיה ההיפריים והאיומים של לינט, אשת קריירה לשעבר, קופצים לבריכה בבית בו מתקיימת קבלת הפנים למתאבלים על חברתה הטובה, שכנה ואמא שהתאבדה, וכשהיא פוקדת עליהם לצאת, הם הופכים למפלצות קטנות ומסרבים מול כל קהל האורחים הצופה ומולידתם, שפשוט לא יודעת היכן לקבור את עצמה. הדם גועש מול המתח, הזעם וההתמוטטות עצבים המדומיינת שלך בסיטואציה דומה.

ואז, כדי להפוך את הסיוט לגרנדיוזי באמת, היא נכנסת עם בגדיה להוציא אותם משם בכוח, צועדת על עקבי הסיכה בקרקעית הבריכה ומושה אותם אחד אחד, יוצאת עם הבגדים השחורים נוטפי מים, רק כדי לומר לבעל האבל: "אני כל כך מצטערת על אובדנך, אנחנו חייבים ללכת". ברגע כזה לא נותר אלא לתהות אם החברה עליה השלום לא בחרה את הדיל היותר טוב בחיים האלו.

שיא נוסף בסידרה הוא התיאור המדויק, המצחיק והחולני של האובססיות של ברי ואן דר קאמפ, שהוגדרה כ"מרתה סטיוארט על סטרואידים" באחד האתרים, בגילומה האקסצנטרי ונהדר של מרשיה קרוס (החברה המטורללת של בילי במלרוז פלייס). 

זו טלוויזיה מטלטלת, לעתים מצמררת. היא ממחישה איך הדרמה האמריקאית קולעת לפעמים לשסע החבוי של המציאות ופוערת אותו עוד יותר, כדי שכולנו נראה, ונכיר בו. נכון שמדובר אחרי הכל בסדרה אמריקנית שבה כל האימהות לובשות מידה 38 (גם זו שהתאבדה, למרות שסיפרה לחברותיה הנותרות שהיא 36), אבל מהפרקים שהספקתי לראות, הנושאים הנוקבים מוצפים כבר בראשיתה ומבטיחים עניין. הבדידות של האימהות בחיי הנישואים, היעדר ההערכה לעבודתן הסיזיפית ולמחיר שהיא גובה, הוויתורים שהן עושות על הפרטיות ועל חיים משלהן, אטימותם של בעלים, כל אלו ואחרים הם כביכול בשולי העלילה הדרמטית, אבל למעשה הם השלד הרעיוני פילוסופי של המסמך החברתי החזק הזה.

אם אפילו לורה בוש, שאמרה באחרונה בנאום פומבי שהיא "עקרת בית נואשת", קלטה את המסר, זה בהחלט מעורר תקווה שהתקדים של "סקס והעיר הגדולה", סדרה ששינתה תפיסות עולם בהתייחסות לרווקה העירונית, יחזור גם הפעם, וגם כאן הטלוויזיה תחולל תמורה חברתית, או לפחות דיון ביחס לאימהות אובדות.

"עקרות בית נואשות", +yes, א' 22:00