עקרת בית נואשת

תזרקי אותו

טוני סופרנו. איזה גבר, אה? איזה צ'ארמר. בחיי שהייתי מעבירה איתו ערב נעים על הבר. שופכת לאגר מבדיחות על מאפיונרים, חולקת איתו חוויות מהטיפול ואתם יודעים מה, אולי אפילו מעבירה את הדינמיקה לספה. למה לא. אבל בחיים, לא משנה כמה הייתי שותה באותו הערב, בחיים לא הייתי מתפתה להקים עם מר סופרנו משפחה. כי לשקוע בצינוק הזה עד שהמוות יפריד בינך ובינו, זאת הדרך הכי טובה ללכת בלי ולהרגיש עם. לוותר על הספגטי ובכל זאת לעלות במשקל.

הסופרנוס

טוני סופרנו הוא לא מאפיונר רגיל. יש לו הומור עצמי, הוא תמיד חותר לפשרה. הוא מסוגל למחול על הכבוד העצמי שלו, הוא משופע בג'סטות אנושיות שנוגעות ללב. יש לו נטיה להתעמק ביחסי-אנוש, הוא מאפיונר דור הניו אייג', מאפיונר לייט, הדור השלישי של הגנגסטרים, הבנאדם הלך לטיפול פור גוד סייק. אבל בואי לא נשכח, כרמלה, עם מי יש לנו פה עסק. מדובר בבנאדם שמתאכזר לאנשים למחייתו. שגוזל מהם כסף במרמה. שמחזיק פילגש כהוצאה מוכרת לצרכי מס, אבל את המאהב האופציונלי שלך הוא מבריח לאיטליה. נכון, הוא דומע, אבל אחר כך הוא גם קוצר.

בפרק הראשון בעונה החמישית של הסופרנוס מגיע דוב לבית של כרמלה. הוא נמשך לאוכל של הברווזים, שהרקיב בחצר האחורית. הברווזים לא יחזרו בזמן הקרוב, וכרמלה צריכה ללמוד לגרש לבד את הדוב מהבית. אם יש משהו שכרמלה יכולה להבין, זה שלא צריך לקנות את הדוב כדי להנות מהדבש. אם את רוצה את טוני, את יכולה להיות המאהבת שלו. רוצה להתחתן? רוצה משפחה? עוד לא מאוחר מדי לפרק ב' עם לוכד הדובים. (סמדר שילוני)

תהיה גבר: תתרפס

בדרך כלל, כשגברים נפרדים מאשת חוקם אחרי שנים ארוכות, הם מנסים לשחזר את ימי נעוריהם האבודים. מורידים במשקל, משפצרים את המלתחה, מחפשים נערות חמד להטיב בהן את גופם. לא טוני. אם חשבתם שסעודות הלילה הביתיות שלו היו פתטיות, חכו שתראו אותו יושב עם מיטב חבריו, סרוח על הכורסה כמו פיל זקן שזה עתה נורה, אוכל פיצות קרות, רואה פוטבול ונוטל חלק בחפץ לב בתחרות הפלצות. כן, תחרות נודים.

טוני בלי כרמלה הוא גבר עלוב, מוזנח ומגעיל למראה. איש אינו חפץ בקרבתו. אפילו הפאסון שהחזיק כל השנים מתמוטט. "אתה לא אוהב אותי?" הוא שואל בקול נוגה באחד הפרקים הראשונים את דודו ג'וניור, להזכירכם, האיש שניסה לחסל אותו, יחד עם אימו, אי שם בעונה הראשונה.

התשובה הברורה היא לא. ג'וניור לא אוהב את טוני. אף אחד לא אוהב את טוני. אנשים מפחדים ממנו, מעריצים אותו, סוגדים לו, נמשכים אליו - אבל אף אחד לא אוהב אותו. אמא שלו לא אהבה אותו, אחותו לא אוהבת אותו, הילדים שלו לא אוהבים אותו. גם טוני, לא באמת אוהב את עצמו. טוני לא אוהב אף אחד, אפילו לא מחבב. גם את חבריו הקרובים ביותר הוא לא יהסס לרמות, לשקר ואם צריך לקצוץ לחתיכות.

בעולם שבו טוני גדל וחי - אין אהבה. כבוד, כוח ועוצמה תפסו את מקומה. עולם המאפיה, כפי שכבר ציינו מבקרי קולנוע רבים, הפך על המסכים למראה שמקצינה את דמות החברה האמריקנית כולה - חברה סוגדת לכסף ולכוח כערכים עליונים, מוחלטים ובלעדים. עולם שבו כל מערכות היחסים הן אינסטרומנטליות, והיחס לזולת נתפס רק במונחים של ניצול הדדי. הערכים הישנים שהיו באיטליה - ערכי "המשפחה" - נשארו כמונחים ריקים במולדת החדשה. טוני חי שבוי בעולם של קלישאות - שהתנפץ לרסיסים כשכרמלה ביקשה ממנו לקום וללכת.

לטוני כבר אין תקומה. את ההזדמנויות שלו לברוא את עצמו מחדש הוא פספס. "אני אולד סקול", הוא שב ואומר, בקלישאה שמעצבת את תפיסת העצמי שלו - זו שמונעת ממנו למצוא לעצמו כיוון חדש בחיים. בהיעדר אופציה אמיתית לתיקון אמיתי, מוטב לו לטוני שלא לנסות בכלל. אם יש לו שכל, אם הוא רוצה להציל את עצמו מגורל ידוע מראש, יש לו רק ברירה אחת. לזחול על ארבע בחזרה לכרמלה, ולשמר את המסגרת הפיקטיבית שברא לעצמו. מסגרת שמעניקה משמעות לכאורה ותירוץ לפעולותיו המאפיוזיות. נכון, זו תהיה אשליה, אבל בשביל טוני - המציאות היא משהו שרצוי להתעלם ממנו. אם ייאלץ להתעמת איתה ישירות, זה ייגמר ברע, או לפחות בתחרות הפלצות נוספת (גבע קרא עוז).