הגנרטור חוזר לחיים
30 שנה אחרי שהתפרקו, "ואן דר גראף ג'נרייטור" חוזרים עם אלבום חדש וסיבוב הופעות. פיטר האמיל סיפר לנו למה
"בכוכב הלכת שלנו", אומר פיטר האמיל וצוחק, "כבר לא עושים אלבומים כאלה אם רוצים להרוויח כסף". הצחוק של האמיל חם, בריטי מאוד, מהוקצע. שריד לעידן אחר של ג'נטלמניות מוזיקלית. הכותב והמנהיג של הלהקה האגדית "ואן דר גראף ג'נרייטור" חוזר אחרי 30 שנה למקום הפשע. וכמו שאמרו האחים בלוז – "אנחנו מקימים מחדש את הלהקה", הרוק המתקדם של שנות ה-70 עושה קאמבק ב-2005.
זה כמעט ולא קרה. החברים מהלהקה נפגשו בספטמבר 2003 והחליטו בהתקף נוסטלגיה לנסות ולנגן שוב ביחד. חודשיים לאחר מכן עבר האמיל, בן 56, התקף לב. המעריצים ברחבי העולם החזיקו אצבעות, והוא שרד, וכפי שהוא מדווח בראיון ל-ynet, "הפסקתי לעשן ואני אוכל בריא יותר. אני גם בכושר סביר, וכמובן מסוגל לעשות את כל מה שצריך בלהקה, אז אני כנראה בסדר".
אחרי כמה חודשי התאוששות נפגשו שוב ארבעת חברי הלהקה – האמיל הזמר והכותב, הקלידן יו בנטון, המתופף גאי אוואנס והנשפן (סקסופון וחליל) דייויד ג'קסון, באולפן קטן בביתו של אוואנס. "רק בני המשפחות שלנו ידעו", מספר האמיל בראיון מאנגליה, "אפילו האמרגנים והסוכנים לא היו שותפים לסוד. יכולנו להסתגר ולהנות, וזה היה פנטסטי. היו לנו כמובן ציפיות, אבל לא היה לחץ. אם מישהו מאיתנו לא היה אוהב את התוצאה, יכולנו פשוט לומר 'לא' וללכת לדרכנו".
התוצאה היא אלבום כפול, חדש לגמרי, ובו חומרים מקוריים, וגם מסע הופעות בבריטניה וברחבי אירופה. עבור מעריצי הלהקה, מדובר בתחיית המתים של הרוק המתקדם, למרות שהאמיל עצמו מתלבט כשהוא נשאל על הסוגייה. "באופן כללי, הרוק המתקדם היה כוח חיובי במוזיקה. זה נמשך 3 או 4 שנים, ואז זה הפך לפומפוזי וראוותני, עם המון כישרון טכני אבל תוך זניחת העיקרון של נגינה מתוך הנשמה. ולגבינו – אני לא חושב שהיה לנו קשר ל'תנועה' כלשהי באיזה שלב. אז וגם היום היינו פשוט במסע משלנו".
המסע של הוואן דר גראף ג'נרייטור כלל שני גילגולים, הראשון בשנות ה-70 המוקדמות, שהניב תקליטים יפהפיים שלא נשמעו כמו שום דבר אחר, ואז בא הפירוק. באמצע שנות ה-70 התאחדה הלהקה שוב והוציאה שלושה תקליטים הנחשבים ליצירות מופת של רוק מורכב, בחלקו זועם, בחלקו מלטף. ואז בא הפירוק השני, ולמרות ניסיונות שונים להחיות את ההרכב הקלאסי, התרכז האמיל בקריירת סולו מוצלחת למדי. אבל הפופולריות של הלהקה, שמעולם לא זכתה להצלחה היסטרית, רק הלכה וגאתה לאורך השנים.
"העובדה הפשוטה היא שהוואן דר גראף ג'נריטור מעולם לא עשתה כסף ולא היתה מיזם פיננסי רציני", אומר האמיל, "גם עכשיו, כשהתאחדנו להקליט את האלבום החדש, עשינו מה שעשינו מבלי לחשוב מה יהיה הפוטנציאל המסחרי. דיסק אחד באלבום החדש מורכב כולו מאימפרוביזציות - וזו לא ממש דרך הגיונית להשיג עושר ותהילה. אני חושב שאת הצלחת האלבום עד כה יש לתלות בכך שנעשה רק לשם העשייה, בכוכב לכת שבו לא כל כך עושים דברים כאלה".
האלבום, "PRESENT” - "הווה" או "מתנה" - זוכה עד כה לקבלת פנים יפה. הוא נבחר ל"אלבום השבוע" של ה-BBC עם צאתו וקיבל ביקורת טובות אפילו ממבקרי בריטניה הקטלנים. חלקם התרפקו בנוסטלגיה על הסאונד (שאותו כינה האמיל בעבר "קקופוניה מהוללת"), אחרים על התמלילים האינטליגנטים, שמעטים כמותם נכתבים היום, בעידן הפלסטיק של בריטני וכריסטינה.
קחו לדוגמא את השיר הפותח והמוצלח, "כל קיסר מחורבן" (Every Bloody Emperor), העוסק בשאיפתם המתמדת של השליטים לדכא את כולנו תוך שימוש בסיסמאות כמו "למען החופש" ו"למען המדינה". הפרצוף הראשון שעלה לי במוח הוא זה של ג'ורג' בוש. האמיל, הכותב, מצחקק במבוכה מעבר לקו. "השיר נכתב עוד לפני המלחמה בעיראק. אין ספק שהוא פוגע בנקודה, אבל הוא מדבר על תופעה, על 'קיסרים' שצצים בהרבה מדינות. אני מוצא עצמי מיואש יותר ויותר מכך שאדם רוצה שקולו ישפיע, אבל המפלגות והממשלות צועדות קדימה - וקולו של היחיד מושתק. אני חושב שזה מתסכל מאוד".
אתה חושב שאנשים נרתעים היום ממוזיקה מורכבת יותר?
"כן. אנשים רבים חושבים שהחומר כמו שלנו 'כבד', וצריך להגיע 'בפנים חמורות' כדי להאזין לזה. אני לא אומר שחלק נכבד מזה זה לא חומר רציני שיש מאחוריו כוונות רציניות, אבל אלה גם שירי רוק או פופ שאלמנט מרכזי בהם הוא פשוט האושר לייצר רעש, וזו אולי דרך שבה אנשים יוכלו להיכנס פנימה".
הופתעת מקבלת הפנים החמה שהאלבום זכה לה?
"אני עדיין מופתע. כולנו ציפינו לחטוף 'ירידות' כאלו או אחרות מהמבקרים - על זה שאנחנו זקנים מדי, על זה שאנחנו עושים את זה בשביל הכסף ודברים מסוג זה. זה מדהים בסך הכל, ומאוד מספק. צריך להבין שהיינו מאוד מודעים לכך שיש לנו מורשת של ואן דר גראף והיינו נחושים לא להרוס בשום צורה את החומר שביצענו בשנים ההן. היה לנו גם חשוב שהחומר באלבום החדש לא יהיה זהה, אבל בהחלט יהיה באותה רוח ויהיה ראוי".
האמיל לא זר לישראל. הוא כבר היה כאן מספר פעמים, הופיע ונתן כיתות אמן, גם בשיא האינתיפאדה כשאמנים זרים פחדו לעבור את קו קפריסין. התמורה היא קהל מעריצים ישראלי גדול יחסית, שמלווה אותו לאורך השנים. הלהקה והוא לא מתכננים להגיע אלינו השנה, הוא אומר, אבל מבטיח שאולי ב-2006 יש על מה לדבר.
יש לכם קהל מעריצים קטן, פנאטי ונאמן, אבל אתה והלהקה נותרתם לא ידועים לציבור הרחב. כיצד היית מפתה אדם שקורא את הראיון הזה ולא מכיר אתכם – להתחיל להאזין?
"אווו... זו המוזיקה שתצטרך לפתות. הפיתוי היחיד שאני יכול לתת זה לייעץ למאזינים להישאר פתוחים למוזיקה. לבוא בלי מחשבה מוקדמת שזה הולך להיות נורא מסובך. זה נכון שיש לנו קטעי מוזיקה מורכבים, אבל יש גם חומר טבעי וקל יותר. אפילו המשפחה שלי, אשתי ובנותיי, לא הכירו את החומר של ואן דר גראף עד שיצא אוסף לפני מספר שנים. ואז הם התחילו להאזין והפכו לגרופיות. הן אומרות שזה אכן חומר מורכב להפליא, אבל כשמתחילים להיכנס אליו ולהבין, זה טבעי ואתה ממש אוהב את זה".
לאיזו מוזיקה אתה מאזין בימים אלה?
"אם אני מאזין, שכן אני בעיקר עושה מוזיקה, זה בדרך כלל למוזיקה קלאסית מוקדמת, כמו יצירות של באך. אני כמעט ולא מאזין למוזיקת רוק".
למה?
"פשוט קשה לי להאזין למוזיקה שדומה למה שאני יוצר, אני מעדיף להאזין לסוג מוזיקה אחר. זה נשמע אגואיסטי, אבל מזה זמן רב אינני עוקב אחרי מה שקורה ברוק. המוזיקה הזו איננה מופנית לבנאדם בן 56 שעושה מוזיקה כבר 36 שנים. אני לא קהל היעד".
ככה הם נראו אז
מומלצים
