בריכת ממילא: על אריות וקרפדות

בימי ראשית זכרונותי היתה בריכת ממילא קרובה לקיר הבטון שחצה את ירושלים של אחרי מלחמת העצמאות. אפשר היה לבוא אצלה בימות החורף ולהקשיב לקרקורים האינסופיים של קרפדותיה וגם לעקוב בעין, עם תום הקיץ, אחרי המתרחש באדמת בית הקברות הזרוע סביבה, עת שהעשב היבש הלך והתמעט והסתווניות התחלפו בבני החצב הסתווני הקטנים והכחולים. הלגיון הירדני מזמן איננו, קיר הבטון הוסר בינתיים, והבריכה כבר מזמן לא אטרקציה.

בשולי הבריכה וגן הקברים המקיף אותה ייסדו יהודי המע'רב, בני עלייתו של הרב דוד בן שמעון - הצו"ף דב"ש - את השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה שהוקמה על ידי יהודים. זו היתה עסקת הנדל"ן המשמעותית הראשונה שנעשתה בירושלים המודרנית. דור אחרי כן, אם לא יותר מכך, הפכה ממילא לאתר בלב העיר ויעד כמעט נצחי לתאבי בצע מכוערי לב.

רק אחרי כל הנפלאות האלה נכנעה עיריית ירושלים - בצעד כמעט היסטורי ובלתי חוזר - ללחץ הירוקים ולא הדבירה את הקרפדות בבריכה, שקרקורן עדיין נשמע בלילות. ביום אין כמובן קרקורים, בטח לא על רקע נהמת המנועים בכיכר המכס הסמוך, וגם בלילה שומעים אותם רק חסרי הבית ההולכים ומתרבים בירושלים, שלא כדרך הטבע.

הבריכה ובית הקברות הם עוד חרוזי סיפור בשרשרת הבלתי נגמרת של תולדות ירושלים. הבריכה - שנפחה יותר מ-40 אלף ממ"ק והיא כנראה מחוברת בתעלה תת קרקעית אל בריכת המגדלים ליד שער יפו, מפנים לחומה - היא עניין של ימי הורדוס כנראה, חלק ממפעל ההשקייה וההזנה של ירושלים, אותה טרח לבנות ולהאדיר בהיקף שלא נודע כמותו קודם לכן. אין זה משנה כלל אם הבריכה עוצבה בדיעבד, אחרי שהיתה כאן מחצבת ענק שממנה הפיק המלך את אבני הבנייה לארמונותיו ולמפעלי הראווה שלו. הבריכה היתה בשימוש, לטובת צמאי העיר הזו, דורות אחרי שהמלך הבנאי גווע והפך להיות המושמץ שבמלכי היהודים.

אוי לבעלי כוונות זדון

מסיבה שאין אני יכול לרדת אל שורשיה, נבחרה, בימי הביניים דווקא, סביבת הבריכה הזו להיות בית קברות: קודם לנוצרים (ואז אולי נקרא, על שם קדושה ביזנטית, "ממילה"), ואחרי מסעי הצלב גם למוסלמים (אולי יש אפילו רגליים להנחה ששמו של בית הקברות הוא שיבוש של מא'מן-אללה - מבטח אלוהים).

מן המצבות הרבות הפזורות ברחבי הגן סביב הבריכה, שזמנן מאז המאה ה-13, עולה כי כאן העדיפו להיקבר שועים וצדיקים ובעלי זכויות. כך שוכבים אלו בצד אלו שופטים מכובדים, נשים אצילות (שלפחות אחרי מותן היו צדקניות גדולות), דרווישים יראי שמים, וכיו"ב. לא רק מצבות עתיקות נמצאות ליד הבריכה, אלא גם מבני קבר גדולים ונושאי כיפות. אחד מהם הוא של עלאא' א-דין אידוע'דאי אלכבכי, מושל צפת מטעמו של גנרל ממלוכי מסוריה, שנאסף אל אבותיו בשנת 1289. אהבתי במיוחד בבית הקבר של העשיר הזה את מידת החסכנות שגילה מושל צפת, כאשר הורה להקים את בית עולמו מחלקי קברים של ראשי הכמורה הצלבנית של כנסיית הקבר...

קבר אחר, לא פחות מפואר ממנו ובדיוק בן אותה תקופה, הוא של מנכורש, שהיה ג'שנכיר, כלומר בעל תפקיד מיניסטריאלי בחצר הסולטן, וגם מושלה הצבאי של מצודת ירושלים. הוא, אגב, היה זה שבעמק איילון - היום בתחום פארק קנדה - בנה את קבר שייח אבן ג'בל, הוא שייח אלמעלאא', לא רחוק ממנזר לטרון.

עוד מעוללות המקום הוא כמובן הסיפור על מערת האריה, אותה מערה (חסומה) בלבו של גן העצמאות, שבה - כך לפי האגדה המוסלמית, וגם היהודית - שוכנות עצמות קדושים וצדיקים אשר ניצלו משריפה ומחילול. כדי שלא יאונה להן כל רע, מציב שם הקב"ה מדי לילה אריה רב מידות ועתיר רעמה, ואוי למנסה לבוא אצל המערה בכוונות זדון. לא מאמינים?

סוף סוף נמצאו בעלי האומץ והזדון, והם הגיעו גם הגיעו. קבוצת משקיעים פרטית, שמעשה ליצנות בלתי מובן כינס אותם ואת ממונם יחד, הוגים לחדש בעצם הימים האלה רעיון עוועים - להקים בבריכה העתיקה מתקן להפרחת בלון שישא עמו תיירים עולצים אל מעל גגות העיר. לא זו בלבד, אלא שכאשר יירדו אלה מהשמיים, יוכלו ליהנות משירותי הסעדה והשתנה, שגם הם יוקמו בשולי הבריכה.

רעיון מוטרף ומסוכן אף מזה הוא להקים בגן הקברים המוסלמיים מוזיאון ל"סובלנות". אפילו זה שתיכנן את מוזיאון גוגנהיים הנודע מבילבאו, כבר סיים את עיצוב המוזיאון, וארנולד שוורצנגר, הז'לוב מהוליווד, כבר תרם לכך 200 אלף דולר לפני כשנה.

אני לא מתלוצץ - היהודים הולכים להקים את המוזיאון בלב בית קברות היסטורי מוסלמי. תחשבו רק מה יקרה אם ייוודע למישהו שבבית קברות יהודי בארץ ערבית או אירופית מתכוונים לבנות מבנה כלשהו. הרי מיד יעופו כאן האמירות היעילות והבדוקות: אנטישמיות, נאצים, שונאי ישראל, והכי גרוע - שמאלנים.