החובבניות

מזמן, באמת שמזמן, לא היה המרחק בין מסך ערוץ 2 למסך ערוץ 10 כה גדול - כמעט בלתי ניתן להשוואה – כפי שהיה בחצי גמר "הדוגמניות".

גם אם נתעלם לרגע מערכיה והרגליה השנויים במחלוקת של "הדוגמניות", ערכי ההפקה עצמה נראו אמש חובבניים במקרה הטוב. כל צופה שעיניו בראשו מסוגל הרי להבחין כי "הדוגמניות" היא הפקה שפשטה את הרגל – כלכלית – ומשדרת מזה שלושה שבועות תוכניות מיחזור המורכבות מחומרים שכבר שודרו. האולפן בו הכריזה אמש גלית גוטמן על המתמודדת שהצופים החזירו נראה עלוב ועני מתמיד, ובאמצע משפט של גוטמן, בערך דקה וחצי אחרי שהתוכנית שבה מהפסקת פרסומות, היא נקטעה לטובת הפסקת פרסומות. סתם ככה, באמצע משפט. כך נראה ומתנהג מסך של ערוץ חלטוריסטי.

ההכרזה עצמה היתה, לבסוף, סתמית ונטולת אימפקט דרמטי כלשהו; כל מה שב"כוכב נולד" כבר שכחו, ב"הדוגמניות" עוד לא התחילו ללמוד. היחידה שלמדה משהו היא, כנראה, אינס; אמש, אחרי שגוטמן שאלה אותה "איך ההרגשה להיות אחת משלוש הפייבוריטיות של הקהל", הצליחה אינס סוף סוף להתאפק, ולא שאלה בתגובה "מה זה פייבוריטית".

"סוף הדרך", ערוץ 2, 20:40

הקדוש ברוך הוא, אבינו שבשמיים, עשה שהקטע הזה יצליח לי, אבינו, בחייאת, עזור לי, תן לי לכתוב את הקטע הזה עד סופו בהצלחה, עשה מערוף, מלכנו, אדוננו, אבינו, אחינו, ותן לי להצליח לכתוב קטע טוב.

זו, בערך, טקטיקת ההתמודדות של אוהד וישאל, שני משתתפי "סוף הדרך" שיתחננו וישתוו בפני מלך מלכי המלכים בכל עניין, זעיר ככל שיהיה, ויבקשו את סיועו גם בשאלה מסדר הגודל של מה-השעה. אני משוכנע כי הקב"ה מעולם לא קיבל שטף כזה של פניות כה טריוויאליות, וסביר כי תיבת האי-מייל שלו נסתמה איפשהו בסביבות התחינה ה-3,000 של השניים (אבינו, תן לנו לפתוח בשלום את דלת הג'יפ) והוא פנה לספקית שלו והגיש תלונה על ספאמרים.

הזוג השני של אמש, ציפי ומידן, הלכו, מאידך, על טקטיקת נעמה נטיב וחיים וכמן הקלאסית – להלן זוג בשנה העשירית לנישואיו על סף הולדת הגט, עוד שניה מכות.

אז מה חדש ב"סוף הדרך" בעונתה הנוכחית? לא הרבה באגף המתמודדים – שכרגיל, איך לומר, אינם בדיוק העפרונות הכי מחודדים בחפיסה. אבל התוכנית הגיעה העונה להתמקצעות גדולה, צברה מיומנות, המשימות די מרחיקות-לכת, המקצב טוב, הצילום והעריכה נכונים – הכל עובד לפי הספר הרשמי שכתבה "המירוץ למיליון" האמריקאית (טוב, מלבד התקציבים, האתרים, כמות המשתתפים, אקזוטיקת המשימות והפרס הגדול).

אפשר לצפות ב"סוף הדרך" בהנאה, אבל זה קורה בעיקר הודות למשימות קולנועיות וטובות כגון המשטח העגול הענק התלוי בגובה 45 מטר, עליו נדרשים המתמודדים לאזן את עצמם. כשזה מגיע למשימות פחות טום-קרוזיות, כגון הרעיון להפריד בין בני הזוג ולתת להם לחפש זה אחר זה, מדובר בגימיק קצר-מועד ושרירותי שנמתח על פני זמן מסך ארוך מדי.

"סוף הדרך" היא אקשן ריאליטי טוב בסוגו, שיכול היה להפוך מרתק לו המתמודדים היו מביאים איתם סיפורים אישיים מעט יותר משמעותיים (וההפקה היתה טורחת לחשוף אותם). שימו לב כיצד מ"המירוץ למיליון" לא נפקד חלקן של מערכות היחסים האישיות הטעונות – שנעדר כמעט לחלוטין מ"סוף הדרך". קל להישאר מול המסך לאורך פרק של "סוף הדרך", אם כבר נקלעתם אליו, אבל העדר הסיפורים האישיים וההמשכיות מונע מהתוכנית להפוך למשהו שתרגישו הכרח לחזור אליו גם בשבוע הבא.

• לשחקן/ספורטאי הבא שיזכה בפרס בינלאומי: יש מצב שאתם מסרבים להצטלם/לשוחח טלפונית עם כבוד שרת החינוך לימור, ומבקשים ממנה לעבור לטפל בענייני החינוך במקום להתעלק על הצלחות של אחרים?