נו, תנו

קל מדי לגחך על אתי אלטמן מ"תנו לחיות לחיות", על העמותה שלה, על האובססיה, על המלחמה הבלתי נגמרת למען הציבור החלש ביותר בישראל – בעלי החיים – ועל אנשים המעדיפים להקדיש את חייהם לאיסוף ושיקום כלבים וחתולים עזובים.

קל מדי לגחך, וגם מיותר. שכן אלטמן ו"תנו לחיות" עושים עבודה נחוצה, אנושית וסיזיפית שאין לה כל דורש. הספיק לכם מבט אחד בעיניהם העצובות, הטראגיות, המבינות הכל, של הכלבים במכלאת "תנו לחיות" במשק דרור ליד רמלה, כדי לדעת כי אנשי "תנו לחיות" הם קדושים, וכי זה לא יעזור להם; בישראל 2005 לא חסים על החיים, לא על המתים, ובוודאי שהחיות מוזמנות לקחת מספר ולהמתין, במכלאותיהן, לזריקת החסד.

מינהל מקרקעי ישראל, מתברר, החליט לחסל את כלביית "תנו לחיות" במשק דרור. לקרקע ייעוד חקלאי – שזה, בשפת הסתרים של המינהל, "קרקע המיועדת למכירה לכרישי נדל"ן מקושרים מספיק לחברי מרכז ולשר" – ולכן אין, כאילו, מקום לכלבייה קטנה. הכלבים הנואשים למראה יורדמו או יושלכו.

ספק אם הכלבייה הזו באמת מפריעה את שלוות השטח ה"חקלאי", אבל מינהל מקרקעי ישראל הוא, עקרונית ומעשית, הגוף האחראי לחלוקת ישראל, טיפין טיפין, לחברים של החברים, וכלבייה הממוקמת על השטח שבבעלותו מעצבנת אותו. היא לא שייכת, אין דרך למכור אותה. מכל העוולות החולפות דרך המינהל, דווקא הכלבייה של "תנו לחיות" טורדת את מנוחתו.

יפה עשו בחדשות ערוץ 2 כשבחרו להקדיש לנושא אייטם קצר שעשה את השירות היעיל מכולם: הבאתם לקידמת המסך של הכלבים עצמם. של ייאושם האינסופי. לו אני "תנו לחיות" ורגע הפינוי אכן מגיע, הייתי לוקח את הכלבים כולם ומשחרר אותם בבניין המינהל. שיצטרפו לשאר.

"אמריקן איידול", הגמר, סטאר וורלד

"אמריקן איידול" היא תוכנית מרשימה מאוד. מנצנצת. אנרגטית. מרגשת. אז למה אני ממשיך לראות באדיקות "כוכב נולד" – אחותה הצולעת והמחוצ'קנת – אבל מרשה לעצמי להפסיד "אמריקן איידול"? אולי משום ש"כוכב נולד" היא כיום כרטיס כניסה הכרחי לשיחות מסדרון והפסקות צהריים – הסעדו הזה, אני אומר לכם – ו"איידול" היא קבוצה זרה שאיש אינו מדבר עליה ליד מכונת הקפה. אולי משום ש"כוכב נולד" היא, קודם כל, על רכילות (איך אמרתם קוראים לסבתא של מריאור?), ו"איידול" היא, לפני הכל, על מוזיקה. בישראל תמיד העדיפו רכילות.

החלק הראשון של גמר "אמריקן איידול" שודר אמש. 3,000 אנשים עמדו והריעו ביציעי "קודאק ת'יאטר" בהוליווד, והכל היה בומבסטי וטעון כנדרש. אין ספק; "איידול" היא האמריקה של הפורמט הזה. גם את שטיק הקריית-גת הם עושים טוב יותר – רק שימו לב לשני הפיינליסטים: בו בייס, עובד בחנות גיטרות באלבמה, וקרי אנדרווד, בלונדה קטנה מחווה באוקלהומה, שמחביאה בתוכה קול קאנטרי ענקי. אלו מגה-סינדרלות שטיפסו משומקום-וויל לפיסגת ההר.

כל אחד מהם ביצע שלושה שירים, השופטים אמרו, כרגיל, את האמת בפרצוף, והעסק כולו נמשך בדיוק 50 דקות הדוקות ושריריות ולא – כמקובל בגירסת "קשת" – שלוש שעות רופסות פלוס 40 דקות של ריכוך וייבוש מוקדם אצל מני פאר.

אין ספק; גם "אמריקן איידול" היא, בסופו של דבר, תחרות קריוקי, אלא שהיא תובעת ממתמודדיה להביא אישיות ייחודית לבמה, להיות נאמנים לאיזו מסורת מוזיקלית ממשית, ומכשירה אותם לחיים הצפויים להם בשוק המוזיקה האמריקאי ולא לתפקידים ראשיים ב"השיר שלנו". תחושת הביג-טיים נוכחת בכל פריים של "איידול", ואין רגעים מתים, עלובים או סתמיים – להלן איש לא נשאל איזה חיה היה מעדיף להיות ומה עושה סבתו. "איידול" היא אכן אידיאל טלוויזיוני בסוגו. קיראו לי כשיתחיל "כוכב נולד".

צריך להגיד:

• לכולם: מירב בן-ארי היא הזוכה ב"דרוש מנהיג". נראה אתכם משלבים את זה בשיחה.