העולם שתק. ואנחנו?

השבוע מלאו 16 שנים לטבח שביצע הצבא הסיני בכיכר טיאננמן. יותר מאלף מפגינים - פועלים וסטודנטים - נורו ונרמסו תחת הטנקים. עד היום עומדת הממשלה בבייג'ינג בסירובה לאפשר חקירה בלתי תלויה ואוביקטיבית של המאורעות. השנה אף הצליחה הממשלה למנוע את ציון יום השנה בסין. בבתי-סוהר במדינת הענק נמקים עדיין עשרות ממשתתפי ההפגנה. עוד מאות-אלפים של פעילי זכויות אדם ודמוקרטיה כלואים, תוך הפרה בוטה של זכויותיהם הבסיסיות.

עינויים והתעללויות בידי גורמי שלטון שכיחים ומקובלים ביותר בסין של היום. רק לאחרונה נידון שי טאו, עיתונאי וסופר, לעשר שנות מאסר, בעוון "גילוי סודות מדינה". זה קרה לאחר ששנה קודם לכן העביר לאתר אינטרנט זר מסמך רשמי, המזהיר עיתונאים מפני האפשרות של תסיסה בעת יום השנה לטיאננמן. עם היוודע דבר האירוע, שטף את העולם גל של זעם ושאט נפש. כל מי שלב בקרבו ומוסר לנגד עיניו קם והשמיע מחאה נמרצת. ואולי היה זה עוד גורם בהחלטת האיחוד האירופי שלא להסיר לפי שעה את האמברגו המשותף לו ולארצות-הברית על מכירת נשק לסין. אפילו לציניקנים ביותר באירופה נותרה שארית בושה. לא כך הדבר במקומותנו.

ישראל, המתחזה לדמוקרטיה נאורה, מוכנה לייצא נשק לכל רודנות מושחתת בעולם תמורת אתנן מתאים. לכן, לא היססה למכור נשק לסין. בזאת צועדת ישראל בדרכה של רוסיה, שיחסה לזכויות אדם ידוע לשמצה. אלא שרוסיה היא מעצמה עצמאית, ואינה רואה עצמה חייבת במתן דין וחשבון לאיש. ישראל, לעומת זאת, היא כידוע וסאלית של אמריקה, ועל כן נזקקת למערכת סבוכה של הונאות, המיועדת לרמות - לא תמיד בהצלחה - את האדונים בוושינגטון. 

קהות החושים לסבלם של אחרים, המאפיינת את צאצאי דור השואה, איננה מצטמצמת למכירת נשק שערורייתית למשטר הדיכוי הסיני. קלגסיו של רוברט מוגבה בזימבבואה מפזרים הפגנות באמצעות תותחי מים תוצרת כחול-לבן. לאחרונה דיווח ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" כי נשקו האישי של טרוריסט "כבד" מה-FARC הקולומביאני הוא ה"גליל". והרשימה המביכה ארוכה מאוד. האדישות והשתיקה נוכח זוועות יוגוסלביה לשעבר, רואנדה, סיירה ליאון (ירדן שלחה לשם שני גדודים) ומזרח טימור, והנכונות להפיק מהן רווח, הופכות את טרונייתנו החוזרת והנשנית, בדבר שתיקת העולם בעת מצוקתנו - לחלולה וצבועה ביותר.

משלוח מתוקשר היטב של בית-חולים שדה בעקבות אסון טבע ראוי לשבח, אך אינו יכול לבוא במקום תגובה נאותה לאסון מעשה ידי אדם. יחס זה אינו נחלת השלטון בלבד, אלא מצוי גם בציבור. כך, לדוגמה, כאשר קראתי לעמיתי בסגל האקדמי באוניברסיטת תל-אביב לכתוב למזכ"ל האו"ם אנאן ולדרוש התערבות במזרח טימור כדי לשים קץ לטבח, נמתחה עלי ביקורת מצד חובשי כיפות על מתן עזרה לגויים. הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" מתפרש בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי, בו אנו כה גאים. הכינוי "רחמנים בני רחמנים", בו אוהבים אנו להתקשט, תקף רק בתחומנו האתני הצר.

יש מקום להרהורים קשים ונוגים על עתיד העולם ויושביו, אם העם שסבל יותר מכל במאה העשרים מהפרת זכויות האדם - לא הפנים את המסר העומד ביסודן של אמנות השונות, שהתגבשו בעקבות הזעזוע משואת יהודי אירופה. מסר זה יכול להסתכם בהבנה שזכויות אדם אינן ניתנות לחלוקה, והפרתן במקום אחד מסכנת את קיומן בעולם כולו.

פרופ' אהרן אביתר, לשעבר יו"ר סניף ישראל של אמנסטי אינטרנשיונל