האל כמ.ש.ל: חלק שני

• לחלק הראשון של הכתבה.
  

בשפה מודרנית יותר ניתן להציג ראייה זו של אנסלם כ"הוכחה בדרך השלילה" (REDUCTIO AD ABSURDUM ) על פי השלבים הבאים:

1. נניח שאלוהים כפי שהגדיר אנסלם קיים רק במחשבה אך לא במציאות (הנחה זו הוא רוצה להפריך).

2. קיום במציאות גדול יותר מאשר קיום במחשבה בלבד. כלומר, אם ישנן שתי ישויות נחשבות, A ו B, שלשתיהן אותם אפיונים בדיוק, רק ש- A קיים במציאות, בעוד אשר B אינו קיים במציאות, אזי הישות A גדולה מהישות B. (אנסלם לא מציע פשר בהיר ומדוייק למושג "גדול יותר". כוונתו כנראה היתה "מקיף או כולל יותר". ברם כפי שנראה בהמשך חוסר הבהרה זה מהווה את עקב אכילס של ההוכחה).

3. ישות שיש לה את כל אפיוני האלוהים, על פי (1) ובנוסף לזאת גם קיימת במציאות היא ישות שניתן לחשוב עליה.

4. מ- (1) ו- (2) נובע שישות שיש לה את כל אפיוני האלוהים ובנוסף לכך היא קיימת במציאות, גדולה יותר מאלוהים.

5. מ- (3) ו- (4) נובע שישות גדולה מאלוהים היא ישות שניתן לחשוב עליה.

6. על סמך הגדרת האלוהים של אנסלם לא יתכן שישות גדולה מאלוהים היא ישות שניתן לחשוב עליה, כלומר הגענו לסתירה.

· הסתירה אליה הגענו מראה שההנחה (1) היתה שגויה, כלומר, לא יתכן שאלוהים קיים במחשבה בלבד ולא במציאות.

האל תלוי במובן שניתן לו

בעקבות ביקורתו זו של גאונילו כתב אנסלם ספר "תשובה לגאונילו" בו הוא טען שהאנלוגיה שהציע גאונילו בין האלוהים כישות שאין לחשוב על גדולה ממנה ובין האי האבוד הגדול ביותר אינה תקפה כלל. הסיבה לכך קשורה באבחנה בין שני סוגים של ישויות – ישות הכרחית (Necessary) וישות מותנית (Contingent). קיומה של ישות הכרחית אינו תלוי, או קשור, בקיומן של ישויות אחרות, בעוד אשר קיומה של ישות מותנית תלוי בקיום ישויות אחרות. על כן ישות הכרחית אינה יכולה שלא להתקיים ואילו ישות מותנית יכולה להתקיים לפרק זמן מסויים ואחר כך להעלם מפני שהסיבות שאפשרו את קיומה חדלו מקיומן.

בני אדם, חיות, צמחים ואפילו כוכבים הן ישויות מותנות מכיוון שכאשר הדלק הגרעיני בכוכב, דוגמת השמש שלנו, כלה, הכוכב חדל מלהתקיים בצורתו הנוכחית. חלקיק יסודי בלתי פריק, כלומר שאינו מורכב מחלקיקים אחרים, כמו האלקטרון, יכול להיחשב כישות הכרחית, וזאת מכיוון שחלקיק כזה אינו נוצר מחלקיקים אחרים ולכן קיומו אינו תלוי באיזו שהיא ישות אחרת. הבעיה עם "האי האבוד הגדול ביותר" היא שישות זו היא מותנית מכיוון שעצם קיומו של אי שכזה מותנה בקיום ישויות אחרות, למשל, ים או מקווה מים אחר עליו צף האי.

יתרה מזו, אין אנו יכולים להגדיל את הישות "אי" ללא הגבלה מכיוון שהחל מגודל מסויים הישות חדלה להיות אי. לעומת זאת "הישות שאי אפשר לחשוב על ישות גדולה ממנה" חייבת להיות ישות הכרחית שהרי מעצם הגדרתה היא אינה יכולה להיות תלויה בישות אחרת. גאונילו כשל אפוא במשימתו, והראיה האונטולוגית של אנסלם החזיקה מעמד עד ל"התקפה" הבאה עליה בעת החדשה, על ידי דייויד יום ועמנואל קאנט.

קאנט מתנגד

התנגדותו של קאנט לראיה האונטולוגית מוצגת בספרו הידוע: "ביקורת התבונה הטהורה" (2) שפורסם ב 1787 . הטענה המרכזית שלו היא שקיום אינו יכול להיחשב כתכונה או כאפיון (Predicate) של איזו שהיא ישות. הסיבה לכך היא שמושג מסויים C מתאים לעצם O אך ורק כאשר אוסף התכונות של C זהה לאוסף התכונות של O, אחרת C לא היה המושג המתאים ל- O.

כך, למשל, מספר הדולרים בשטר אמיתי של 100 דולר זהה בדיוק למספר הדולרים במושג "100 דולר" האצור במחשבתי. וכן, כאשר אני אומר שהחתול עליו אני חושב קיים במציאות איננו מוסיף תכונה כלשהי למושג החתול במחשבתי. לדעת מספר פילוסופים טענה זו בלתי ניתנת להבהרה ולהוכחה לוגית מדוייקת, ולכן אלה התומכים בביקורת זו של קאנט מנסים לשכנע אותנו באמיתותה רק על סמך דוגמאות.

ואולם נניח שקאנט צודק וקיום אינו יכול להיחשב כתכונה של מושג נחשב, כיצד טיעון זה מפריך את הראיה האונטולוגית? התשובה לכך נעוצה בשלב (2) בהוכחה בו נאמר שקיום של ישות מסויימת במציאות גדול יותר מאשר קיומה של אותה ישות במחשבה. באיזה מובן? במובן זה שלישות במציאות יש איזו תכונה נוספת המשביחה אותה ביחס לאותה הישות הקיימת במחשבה. ברם, אם קאנט צודק, ועצם קיומה במציאות של ישות מחשבתית (מושג) אינו מוסיף לישות זו תכונה נוספת, הרי שלב (2) בראיה האונטולוגית בטל וכל מבנה ההוכחה קורס.

ואולם, מספר פילוסופים, ביניהם דייויס (3) (S. Davies) ופלנטינגה (4) (Plantinga) סבורים, על סמך הטענות שהעליתי קודם וטענות נוספות, שנקודת המוצא של קאנט שגויה. לכן, לדעתם, הוא לא הצליח להפריך את הראיה האונטולוגית. הטענה הראשונה שלהם היא שאין הנהרה ברורה מדוע קיום של ישות אינו מוסיף לישות זו איזה שהוא ערך. אני יודע, למשל, שבשטר אמיתי של 100 דולר אני יכול לרכוש מוצרים, כלומר שיש לו כוח קניה, בעוד אשר במושג "100 דולר" במחשבתי אינני יכול לרכוש דבר.

הכסף, יש ואין

אני כמובן יכול לדמיין לעצמי שיש בארנקי גם מיליון דולר אך מעצם קיום מושג זה במחשבתי אינני הופך להיות עשיר באמת. יתרה מזו, אנסלם לא הניח בשום חלק בהוכחתו שקיום של ישות מהווה איזו תכונה נוספת לישות, אלא טען שמושג המתייחס לאיזו שהיא ישות נעשה גדול יותר כאשר אנו יודעים שהוא קיים במציאות.

ביקורת מבריקה נוספת על הטיעון האונטולוגי הוצעה במאה ה- 20 על ידי רו (5) (William Rowe) . הטענה המרכזית שלו היא שבמהלך הוכחתו מניח אנסלם את המבוקש. המסקנה אותה רוצה אנסלם להוכיח, דהיינו קיומו של האל במציאות, מונחת במובלע בשלב (5) בהוכחה.

בשלב זה אנסלם מניח שהישות הנחשבת הגדולה ביותר יכולה להתקיים גם במציאות שהרי אילו אפשרות זו לא היתה קיימת אי אפשר היה לחשוב על ישות הגדולה יותר מהאלוהים של אנסלם. מניין יש לאנסלם הידיעה שאפשרות הקיום של הישות הנחשבת הגדולה ביותר קיימת? הרי אני יכול לחשוב על אינספור מושגים שאני יודע מניסיוני בוודאות שאין הם יכולים להתקיים.

כך, למשל אני יכול לחשוב על סוס בעל כנפיים ולהניח קיומו של סוס כזה במציאות, ואולם להנחה שכזו יש מובן אם, ורק אם, סוס כזה אכן קיים במציאות, או לפחות שיש לי נימוק משכנע שסוס כזה יכול להיות קיים במציאות. כלומר, אנו יכולים לדעת על אפשרות הקיום במציאות של מושג מחשבתי מסוים אך ורק בדיעבד, לאחר שנוכחנו בקיומו. על כן, מה שאנסלם מוכיח הוא זה: אילו היתה אפשרות ל"ישות הנחשבת שאין גדולה ממנה" להתקיים במציאות אזי היא היתה מתקיימת במציאות, אך אין הוא מראה שאפשרות זו אכן קיימת.

הפרכה של הראיה האונטולוגית

ניתן לתקוף את הראיה האונטולוגית של אנסלם גם מכיוון אחר ולטעון שהמובן של האלוהים הגלום בה כולל בתוכו במובלע את כל הקיים, את הישויות הנחשבות והקיימות בפועל. על כן מובן שלא תתכן ישות נחשבת גדולה מהאל, שהרי איזה פשר אחר נוכל לייחס לביטוי "גדול מ" בראייה האונטולוגית? רעיון זה מוביל אותנו להשקפה הפאנ-אנתאיסטית של ברוך שפינוזה. השקפה זו נבעה מהכשל ברעיון ה- Cogito של דקרט.

דקרט חיפש נקודת משען בטוחה, שאי אפשר יהיה להטיל בה ספק כלשהו, עליה יוכל להעמיד את כל רעיונותיו הפילוסופיים הקשורים לחקר המציאות הפיזיקלית והאדם. הוא הגיע למסקנה שבקיום מחשבתו לא ניתן להטיל ספק כלשהו, מכיוון שעצם היכולת להטיל ספק במשהו מחייבת את קיום המחשבה. הוא ניסח רעיון זה במשפטו המפורסם: "אני חושב משמע אני קיים" Cogito Ergo Sum, ואולם מסקנתו זו של דקרט לא עמדה בפני הביקורת של הפילוסופים שבאו אחריו. הם הצליחו להראות שבטיעונו מניח דקרט את המבוקש בעצם השימוש במספר חוקים בלוגיקה.

כשל זה הוביל את שפינוזה לרעיון שאם הצדקת ראשוניות התבונה איננה אפשרית, יש לחפש את מקור הקיום בישות טרנסצנדנטית לאדם, המאפשרת הן את קיום בינתו והן את כושרה של בינה זו להבין את העולם הבלתי תלוי בה. ואולם ההגדרה של שפינוזה את מושג האלוהים ו"הוכחת" קיומו מעוררת אף היא תהיות רבות, ואינה חסינה בפני ביקורת נוקבת. בספרו : "אתיקה" (6) מגדיר שפינוזה את האל באופן הבא:

ומהגדרות אלו ואחרות מגיע שפינוזה למסקנה אותה הוא מוכיח בשלוש דרכים שונות:

בהגדרה 4 שפינוזה מניח את קיומו של השכל הן כאמצעי לתפישת תאריו של העצם והן כאמצעי לכונן מהות עצם בהסתמך על תכונותיו. יתרה מזו, שפינוזה מניח שהשכל יכול להעתיק את כישורי התבוננותו בעצמים הסופיים הקיימים במציאות בה הוא חי כדי לתפוש ולהבין קיום עצם בין אינסוף תארים. על פי תפישה זו האדם יוצר את האל על פי כישורי תפישתו את העצמים המוחשיים ויכולות בינתו, למשל כושר ההכללה שבה.

כנגד ביקורת זו ניתן לטעון שכל תפישה תיאיסטית החורגת מגבולות החוויה הדתית מקורה בבינת האדם, שהרי אין האדם יכול לפרוץ מעבר לבינתו. ואולם, מכיוון שהשכל יכול להמציא אינספור ישויות דמיוניות, הרי טענה שחלק מהן קיימות מעבר לאדם מצריכה הצדקה משכנעת. אני סבור ששפינוזה אינו מספק הצדקה שכזו, מעבר לצורך באלוהים כמקשר בין התודעה למציאות הפיזיקלית שהציע דקרט.