חוק מור: 40 שנה של בלבול ביצים

בהשראת אינטל, כולם מדברים השנה על "חוק מור" ואיך 40 שנה לאחר שגורדון מור הצעיר כתב מאמר ספקולטיבי לעיתון מקצועי של מהנדסי אלקטרוניקה, "חוק מור עדיין עובד". תרשו לי להעמיד דברים על דיוקם. חוק במובן של חוק טבע הוא עובדה הקיימת בזכות עצמה, ולא כתולדה של הסכמה בין אנשים.

חוק מור דומה יותר לחוקים במשמעות המשפטית של המילה. אנשים בעלי השפעה וכוח לקבוע עובדות הסכימו להתנהג על פי התחזית שגורדון מור נתן ב-1965 על סמך אקסטרפולציה של המגמות ביצור רכיבי מוליכים למחצה (Semiconductors). התחזית ניתנה לרגל 10 שנים להמצאת המעגלים המוכללים (Integrated Circuits) וגורדון מור הראה איך מדי שנתיים מספר הטרנזיסטורים על שבב מכפיל את עצמו.

ב-1965 השבבים המורכבים ביותר החזיקו 64 טרנזיסטורים, לרוב במעגלים לוגיים המהווים אבני בנייה למחשבים. גורדון מור ניחש שההכפלה תמשיך בשנים הקרובות - אבל הוא לא חלם לקבוע חוק שישאר בתוקפו 50-40 שנה! על "חוק מור" התחילו לדבר יותר מ-10 שנים מאוחר יותר, כאשר ראו שהמגמה אכן התממשה. ב-1975 יצרו רכיבים עם יותר מאלף טרנזיסטורים על השבב, בדיוק כפי שגרף האקסטרפולציה של גורדון מור ניחש.

הניחוש שהפך למיתוס

ב-1985, כאשר התחזית המשיכה לדייק, הניחוש הפך למיתוס. מאז מתייחסים אליו כאילו זו נבואה משמיים - ולא שמים לב שמדובר בנבואה המגשימה את עצמה. הכוח של נבואה להגשים את עצמה נובע מכך, שהמאמינים מתנהגים כפי שהם מבינים מהנבואה שעליהם להתנהג.

בתעשיית רכיבי ה-IC מוכרחים לציית לחוק - או לעוף לפח האשפה של הסיליקון. כאשר מגדירים לצוות פיתוח את יעדיו, צריך לדעת מה "תקציב הטרנזיסטורים" שעומד לרשותו. כלומר, כאשר בעוד 3 שנים המעבד החדש יהיה מוכן להיכנס ליצור, מה יהיה כושר היצור של המפעלים החדשים ביותר.

"חוק מור" אומר, "קחו בחשבון כפליים טרנזיסטורים משיש ברכיב הכי חדיש כיום". כאשר מפתחי יישומים רוצים לדעת מתי תידרש הרחבה של הקוד ל-64 סיביות, הם מסתכלים על הגרף ואומרים "בעוד כך וכך שנים ה-PC הממוצע יימכר עם כך וכך גיגהבייט זיכרון".

ל-IBM קצב משלה

כאשר מנהלי היצור רוצים לדעת מתי טכנולוגיה חדשה צריכה לעבור מהמעבדה ליצור שוטף, "חוק מור" נותן להם אינדיקציה - משום שזה גם החוק שקוצב את התפתחות הרכיבים שהם ייצטרכו ליצר בעתיד. וכך גם יצרני מכונות הייצור יודעים מתי המתקנים החדשים צריכים להתחיל לעבוד ולאיזה ביצועים מצפים מהם. בז'רגון של הענף קוראים לזה "מפת הדרכים של הטכנולוגיה". מפה, לא חוק. 

עמדתי על כך לראשונה כאשר צפיתי, באמצע שנות ה-90', איך הגרף של "חוק מור" מקבל זווית חדשה, תלולה יותר, בענף הדיסקים הקשיחים. עד אז נפח הנתונים על דיסק בגודל נתון הכפיל את עצמו בממוצע מדי 18 חודש. בסביבות 1995 IBM התחילה להוציא מהמעבדה ליצור דיסקים בטכנולוגיות חדשות בקצב מזורז, תוך הכפלת נפח במחזורים של פחות משנה.

באותם שנים IBM הייתה המוליכה הבלתי מעורערת של טכנולוגיית הדיסקים, אבל לא רק היא הסתגלה לקצב החדש. גם סיגייט גילתה פתאום שהיא מסוגלת ללחוץ חזק יותר על דוושת הפיתוח. ואחריהן כל יצרניות הדיסקים העלו קצב, שכיום מגיע להכפלה מדי 9 חודשים. ביקרתי אז במרכז המו"פ של IBM, לראות את הפלא במו-עיני ושאלתי את המנהלים איך זה קרה?

נבואה שמגשימה את עצמה

"החלטנו להעלות קצב", הם אמרו, כאילו שזה מובן מאליו שהקצב נתון בידיהם. לא "חוק מור" ולא בטיח. אם ההנהלה רוצה לחדש את קו המוצרים מדי 12 חודש במקום 18 חודש, אין בעיה, אנו יודעים לספק את הסחורה. אז ירד אצלי האסימון. לא רק בתעשיית הדיסקים הקצב נקבע על פי שיקולים כלכליים-שיווקיים ולא חוקים טכנולוגיים לכאורה. זה כך בכל ההי-טק.

מוסכמה שמשרתת את הצורך של חברות להחזיר את ההשקעות בפיתוח מוצרים והקמת מפעלים. ללא הסכמה כזאת לא רק שאי אפשר לסנכרן את העבודה שעושות חברות שונות וקבוצות פיתוח שונות. גם אי אפשר לתחשב את המחיר הנכון של התוצרת. חברה שהשקיעה מיליארד או שניים בהקמת מפעל שבבים חדש צריכה לדעת כמה שנים הוא יהיה בחזית הטכנולוגיה ומוצריו ימכרו בקצה העליון של השוק, כמה שנים הוא ירוץ בשורה השנייה והשלישית ומתי יסגרו אותו סופית.

ללא ידע כזה אי אפשר לחשב פחת ריאלי ולדעת האם אתה מרוויח או מפסיד! במילים אחרות, לא רק המהנדסים, התוכניתנים, מנהלי היצור וספקי המכונות לחדר הנקי, גם החשבים, המשקיעים והסוחרים רוצים לדעת מה אומרת מפת הדרכים הטכנולוגית.