שתף קטע נבחר

בלדה לסמטה פלונית

רק לב אוהב וכוונות טובות היו למר שפירא, אבל הוא הבריח את אשתו והרגיז את ראש העיר, ומה שנשאר אחריו זה פסל של אריה, סמטה ללא שם וסיפור רומנטי. תוסיפו לזה חנות מיוחדת ובית קפה נפלא, והא לכם עוד טיול בעיר הגדולה

כבר הגענו לירח, והמצאנו מכונות שמדברות וחושבות. הצלחנו לייצר טכנולוגיות שמתקדמות בקצב מסחרר, והופכות כל שנייה שעוברת לפרהיסטוריה. אפילו לשבט את עצמנו לדעת כבר התחלנו, ורק אמת אחת ממשיכה להתקיים למרות ובין השינויים, ולחלק בתוקף את העולם כולו לשניים. נגה ומאדים. נשים וגברים.

 

איך שלא נסתכל על זה, אנחנו יצורים אחרים. כמעט בכל נושא אפשר לראות בברור את ההבדלים. הנה למשל באהבה. כשגבר אוהב אישה, הוא בונה לה בית. כשאישה רוצה אהבה, היא מחפשת חיבוק ומבט. קחו לדוגמה את הזוג סוניה ומאיר געצל שפירא מדטרויט. השניים עלו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה. מר שפירא, איש

עסקים עשיר, גבר שלא חושש מלהביע את רגשותיו, החליט להוכיח את אהבתו לגברת שפירא. כדי להמחיש את עוצמת אהבתו, הוא בונה לה בית במטב כספם באמצע שום מקום, בין גבעת חול אחת לשנייה.

 

ליבה של סוניה היקרה יוצא לאהבה. כמי שגיבשה את עמדתה על רגשות בין בנות שבט ה"נגה", היא מצפה למחווה אינטימית. כזו שתהדק את השותפות ותחושת הביחד בינה ובין האיש שנסעה איתו מעל ימים ויבשות כדי להפריח את השממה הציונית. גוש המלט והכורכר לא מצליח ליצור את החום והקירבה המיוחלים. הזוג נקלע למשבר.

 

חיזור גורלי

 

אבל לא גבר מאוהב ובעיקר עשיר כמר שפירא ירים ידיים. בתושיית אין קץ מצליח הרומנטיקן מדטרויט למצוא דרך לשמח את חמדת נפשו. או לפחות כך הוא מקווה. געצל מגייס פסל בעל מוניטין שיבטא במקומו את עצמת רגשותיו, וידגיש את מידת המחוייבות וההוקרה שהוא חש כלפי בת זוגו האהובה.

 

מטולטלת מעומק המחווה מוצאת עצמה בוקר אחד הגברת שפירא מתעוררת מול עיניו הבורקות של פסל אריה גיבור ועצמתי. מאוכזבת וכועסת היא נוטשת את הבית, ומוצאת לה איש ודרך חדשים להתנחם בנוכחותם.

 

רגע לפני שהפור נופל, מנסה אדון שפירא להקסים את אשתו באקט אחרון של חיזור גורלי. הוא מחליט לרצף את הרחוב, ולקרוא לו סוניה שפירא. את הרחוב המקביל הוא מכבד בנשיאת שמו שלו. מיותר לספר שגם מחווה אצילית שכזו לא נתקבלה בלב

רחב מצד סוניה. אבל נראה שהפעם לא רק היא חושבת שמדובר באיש חסר רגישות וטעם. מר שפירא, איש עסקים חובק עולם, מצליח לעורר עליו גם את כעסו של ראש העיר הראשון של תל אביב, אדון מאיר דיזינגוף. ראש העיר מצווה להסיר את שלטי הרחוב, ולרסן את סרנדות האהבה הפומביות של האדון שפירא. פקידי העירייה ממהרים לעשות כמצוותו של דיזינגוף. השלטים מורדים והשמות נמחקים. מוחלט שהשמות החדשים יקבעו במועד מאוחר יותר, ובינתיים ישאו הרחבות שמות זמניים - "סימטה פלונית" ו"סמטה אלמונית". כך עוברים הימים, ואחר כך חודשים ושנים, ועד היום נושאים הרחובות בשתיקה אילמת את רגעיות השמות הזמניים.

 

וכמו שכתוב בשיר אחד שלכל איש יש שם שנתן לו אלוהים, כך גם קורה עם רחובות. אלמוניות חסרת פנים היא שם המשחק ברחוב. אפילו שמו של הפסל שפיסל את האריה הוא תעלומה בלתי פתורה. יעקב או יהודה דב גורדון היה פסל אמריקני שחי ופיסל בארץ במשך ארבע שנים בלבד. אחר כך עזב בכעס ובאכזבה את המקום. מלבד האריה הקים פסל של טרומפלדור וניתץ אותו לפני שעזב, ועוד פסל או שניים. כעבור שנים ניסו מיטב חוקרי האמנות בארץ להתחקות על עקבותיו ועד היום לא הצליחו בוודאות.

 

חיתוך גורלי

 

בין שני הרחובות חבוקי הגורל, עומדת חנות מופלאה. מחווה פיוטית לבני המאדים. "דב לובלינסקי ייצור, יבוא והשחזה של סכינים". מדובר במעצמת על לא רק בעולם סכינאות המטבח. חיסכו לכם את השאלה "את מי

זה מעניין?" מסתבר שאת כולם. אולי חוץ מכם. מאז שכוכבם של השפים דרך בשמי הטלוויזיה, הפכו להבי החיתוך למובילי חברה. קובעי סדר היום הציבורי.

 

בחנות יש למעלה מארבע מאות סכינים שונים. בין היתר כאלה עם להב מיוחד מקרמיקה או מפלדה דמשקאית. בסכינים הגודל כן קובע. למעשה הרוחב. שטח הסכין הוא כלי עבודה. הוא שמכתיב את מרחב התנועה של החיתוך. ההבדל בין לעשות סלט לבין להינות מלהכין אותו. מספר השעות שסכין פעילה ביום בבית ממוצע הופך את העיסוק בה ליותר מלגיטימי. שדרוג באיכות החיים.

  

בימי ששי מתקיימת סדנת חיתוך. שלוש שעות של לימוד והכרות עם החוד המושחז. בכל סדנה משתתפים שניים עשר חותכים פוטנציאליים, והרשימה עלולה להיסגר עוד לפני שתחליטו אם אתם בפנים. יש משהו לא צפוי בקירבה שיכולה להיווצר בין שניים עשר אנשים זרים (רוב המשתתפים הם גברים), שחותכים אחד ליד השני לאורך מאה ושמונים דקות. אחוות סכינאים.

 

גיבוש גורלי

 

אחווה אחרת, חוצת מגדר ומין, היא זו שמתקיימת כמה רחובות מעל לובלינסקי בקפה נוח. אם מדברים על מעצמות, אין כל ספק שנוח הוא מעצמה שכונתית. מועדון החברים של קהילת לב תל אביב. מסוג המקומות

שאם תבקרו בו יותר מפעמיים, הקפה יחכה לכם בכוס ובסמיכות שאתם אוהבים.

 

בתי קפה שמצליחים להתבסס סביב קהילה חיים בשני מעגלים. המעגל הקבוע, זה של המכורים למקום ולפולים, ומעגל המבקרים המקריים. הנשמה של נוח מורכבת מהמעגל הראשון. אנשים שמתייצבים מדי בוקר לקפה הראשון של היום, ועם הזמן הפכו לחברים לכוס. לפעמים החברות שלהם צומחת גם אל מעבר לבית הקפה. למרות שהוא קיים רק ארבע שנים, יש בו תחושה של בית. נוכחות שנאספה לכאורה לאורך הרבה אנשים ושנים.

 

על קיר הכניסה מתמשכים מדפי ספרים. יש שם מגזינים של עיצוב ומסעות של טיולים ושל הנפש. ובנוסף ספרי קריאה - פרוזה עכשווית וקלאסיקה, ומעט ספרי ילדים. אפשר לשבת ולקרוא או לפתוח כרטיסיית השאלה, וללכת הביתה עם הספר. הרבה בתי קפה ניסו את השילוב הזה, רובם לא הצליחו לבסס אותו כשיטה לאורך זמן. בנח זו הצעה אמיתית לבילוי.

 

איך עושים את זה

  

  • האריה ובית שפירא: סמטה פלונית, ליד רחוב המלך ג'ורג' 14

  • לובלינסקי: המלך ג'ורג' 14. טל': 03-5284860
  • קפה נח: רח' אחד העם 93 פינת חשמונאים. טל': 03-6293799 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סמטה פלונית. אחוות הלבבות
צילום: הילה טוב
לובלינסקי. אחוות סכינאים
צילום: הילה טוב
קפה נח. אחוות שכנים
צילום: הילה טוב
מומלצים