את זה כבר עשו
אלבום הבכורה של פיטר רוט מחקה את הרגעים הבינוניים של מיטב הזמרים הישראלים שפעלו פה לפני 20 שנה. גבע קרא עוז השתעמם
בדרך כלל, כשחברים בלהקת רוק מצליחה מוציאים תקליט סולו משלהם, הם משתמשים בו כדי לתת ביטוי ליצירה האישית שלהם ולנסות כיוונים אחרים, אישיים ונועזים יותר מלהקת האם. הדוגמה האחרונה והמופתית הייתה זו של קריירת הסולו המחורעת והקורעת של ג'ון פרושיאנטה, גיטריסט הרד הוט צ'ילי פפרז. אם אלבום הסולו הראשון של חבר "מוניקה סקס" פיטר רוט, שנושא את שמו, אכן משקף את האישיות המוזיקלית האמיתית שלו, זו שתמיד רצה לתת לה ביטוי, יש בכך משהו מעציב מאוד.
זה לא תקליט רע. הוא עשוי בדייקנות, כתוב היטב ומופק מצוין - אבל הוא בנאלי, משעמם למדי ונטול כל חספוס ומקוריות. מוניקה סקס אף פעם לא היתה להקה גדולה או חלוצית, אבל היא הצליחה לייצר רוק'נרול ישראלי, עכשווי, שמחובר לדור הצעיר שגדל על ברכיה. האלבום של רוט לעומת זאת מבצע פליק פלאק לאחור, ונטוע במוזיקת הפופ הישראלית מלפני 20 שנה, כאילו לא קרה מאז דבר.
הזקן בן 30
יש משהו עצוב בבן 30 שנשמע כל כך זקן. ורוט לא לבד בעניין הזה. טל שגב, חבר ילדות של רוט שמנגן בתקליט, סובל בדיוק מאותה בעיה. שניהם לא רק יוצרים עצמאיים, אלא גם מפיקים ונגנים מבוקשים מאוד בשוק המוזיקה הישראלי. לשניהם יש מיומנויות טכניות מרשימות, אבל נדמה שהשימוש שהם עושים בהן חותר תמיד לבינוניות. כמה הם שונים משותף אחר באלבום, דן תורן, שכתב חלק ניכר מהמילים, מי שאלבומי הסולו שלו היו תמיד מלאי תשוקה, אנרגיה ובעירה פנימית.
אפשר ללמוד לא מעט על הבינוניות הזאת מהבחירה של רוט למקם את עצמו באחת התקופות היותר משמימות של המוזיקה הישראלית, זו שהיתה שלטת כאן בסוף שנות השבעים ובתחילת האייטיז. תקופה שבה אלבום מדהים כמו זה של "תמוז" זכה להתעלמות גורפת. קשה להאמין עד כמה האלבום של רוט מזכיר את שירי הימים ההם. רגע אחד הוא נשמע כמו אפרים שמיר, באחר כמו שם טוב לוי, לפעמים יש איזה גיטרה סטייל דני סנדרסון או עיבוד ברוח שלמה יידוב. לכל אחד מהאמנים הנ"ל היו גם שירים מופלאים ורגעים אדירים, אבל רוט, כך נדמה, מעדיף לשחזר את דווקא את הימים הבינוניים שלהם.
רוט, מוזיקאי מיומן מאוד, שיבט את עצמו לדעת בדמותם של מוריו המוזיקלים. אי אפשר להכחיש שהוא עשה את זה בדיוק מושלם, אבל נשאלת השאלה למה לכל הרוחות זה טוב. הנה, דווקא דני סנדרסון עומד להוציא תקליט חדש עכשווי ומעודכן, שנשמע, כך מספרים יודעי דבר, פנטסטי, בעוד שרוט בוחר להישמע כמו פעם. ברגע היחיד באלבום שלא נשמע כמו הימים ההם, הוא הולך עוד יותר אחורה לשנות החמישים, בנעימת סרף סטייל הביץ' בויז המוקדמים, שגם היא חיקוי מוצלח, אבל נטול כל ייחודיות, בניגוד למשל למה שעושה צ'רלי מגירה לז'אנר.
הרדיו אימץ בחום את הסינגלים הראשונים של רוט, שמצליח להנות מכל העולמות גם יחד: המוזיקה שלו גלגלצית להפליא, אבל התדמית שלו היא עדיין של רוקר לא מגולח, כזה ששובל מעריצות טרוטות עיניים נגרר אחריו. בראיונות לתקשורת סיפר רוט שהוא מצליח כלכלית, ואין לי ספק שהאלבום הזה יכניס לו עוד כמה דולרים לקופה. שיהיה לו לבריאות, כשהוא יחליט לנצל את הכשרון שלו לעשיית מוזיקה אמיתית, כזו שיוצאת מהלב ולא נכנסת לארנק, שייקרא לי.
