"הפולשים" - איך הפכה ההשתלטות על קרקע לנורמה
פלישה של יחידים לקרקעות המדינה הפכה מזמן למכת מדינה. מתברר שזה קל, הרשויות מגלות אוזלת יד מול היקף התופעה וגם החוק עומד לא פעם לטובת הפולשים. כפר שלם, קדיתא וגבעת שמואל הם רק דוגמאות
הפלישה לקרקעות ציבוריות הפכה בשנים האחרונות למכת מדינה. הקלות הבלתי נסבלת של סיפוח קרקע ציבורית מול אוזלת ידן של הרשויות, הופכות את ההשתלטות לתופעה מדאיגה. סיפוח הקרקעות לסוגיהן השונים נוגס בכל חלקה טובה, חוצה את כל חלקי הארץ וקיים בכל חתכי האוכלוסייה, ממשפחות בשכונות מצוקה בדרום תל אביב ועד שכונות יוקרה בצפון.
השתלטות על קרקע זו משימה קלה להחריד וברוב המקרים היא גם משתלמת. כל שצריך הוא לתפוס חזקה על קרקע ציבורית ולסמוך על אוזלת ידן של הרשויות שתעשה את העבודה. בחלוף הזמן ייאלצו הרשויות או יזמי פרויקטים, האמורים לבנות על הקרקע, להגיע אתכם להסדר, במסגרתו תפוצו על הפינוי. במקרים רבים הסדר כזה הוא הברירה היחידה ליזם שרוצה להתחיל לבנות על הקרקע שרכש.
פינוי בינוי: יותר שטח - יותר כסף
אחד המניעים הכלכליים לפלישה הוא קבלת פיצוי מטעם המדינה. פיצוי שכזה מתקבל במסגרת פרויקטים של התחדשות עירונית או בשמם המוכר יותר, "פינוי בינוי" - פינוי התושבים ובנייה רוויה על הקרקע, שתגדיל משמעותית את מספר יחידות הדיור בשכונה.
זה מה שתוכנן למשל עבור שכונת כפר שלם בדרום תל אביב לפני יותר משלושה עשורים. עד היום התהליך, המבוצע על ידי החברה המשכנת "חלמיש", שהוקמה במיוחד למטרה זו, לא הסתיים.
תחילת ה"פלישה" לכפר שלם החלה בשנות החמישים, כאשר משפחות שוכנו על ידי המדינה על קרקעות הכפר הערבי סלמה. במשך השנים התרחבה השכונה. בסוף שנות ה-60 הוחלט לפנות את המתיישבים לטובת בנייה רוויה. אולם התהליך נמשך שנים.
באפריל השנה החל הפינוי בפועל על ידי חלמיש: שתי משפחות ראשונות, הזכאיות לדמי פינוי, פונו מרצון, תמורת מענק לרכישת דיור בשוק החופשי. המבנה המסוכן, בו התגוררו, נהרס. מטרת הפרויקט היא מתן פתרונות דיור למשפחות המתגוררות באזור, וניצול הקרקעות לבנייה חדשה של אלפי דירות לזכאים.
העקרון הוא פשוט: המדינה משלמת פיצוי לפי גודל השטח - ככל שהשטח גדול יותר כך גדל הפיצוי. מנכ"ל חלמיש, איתן פדן, אומר כי מדובר בתופעה מדאיגה שהפכה כבר למקצוע. "יש אנשים שמתמחים בפלישה לקרקעות מדינה; וזה עסק משתלם - לצד רווחים גדולים לא קיימות שום סנקציות פליליות".
לדבריו, השיטה פועלת כך שמשפחות היושבות על קרקעות המיועדות לפינוי-בינוי, מספחות לעצמן שטחים. "זה יכול להיות בהתחלה כמבנה ארעי קטן, ואז להתרחב למבנה קבע; ויש כאלה שמראש מתחמים שטח גדול ודורשים עליו פיצויים. הסלחנות של המערכת כלפי אותן פלישות מעודדת פלישות נוספות", מציין פדן.
קדיתא: לפעמים אין אלטרנטיבה אחרת
לא לכל הפלישות אותו אופי. כך למשל היישוב קדיתא, הממוקם על צלע הר כותר ליד צפת ויושב על אדמות המינהל. מדובר ביישוב שעל פי החוק הוא פלישה אחת גדולה -
שראשיתה בתחילת שנות ה-90. למקום הפסטוראלי, בעל האופי המיוחד, יצא במשך השנים שם של מוקד עלייה לתמהוניים - אנשים שמחפשים חיי טבע, מתבודדים, אנשי שוליים וחוזרים בתשובה המעוניינים לגור בסמיכות לקברו של רבי טרפון, הנמצא בפאתי היישוב.
זה שנים מפנה המינהל את המתיישבים, וחלקם חוזרים להתיישב במקום. עד כה הצליחו לפנות כ-80 משפחות; ובמקום נותר כיום גרעין קשה של 35 משפחות, שנגדן מפעיל המינהל הליכים משפטיים.
עו"ד ניסים נברו ייצג את חלקן. "החוק הרבה יותר רחב מהפרשנות הצרה שנותנים לו", אומר עו"ד נברו. "במקרה הזה מדובר באנשים שלא יכולים לעמוד בשום פתרון דיור שמציעים להם. יכולת ההשתכרות שלהם היא אפס - הם אינם יכולים לעבוד ולהשתכר מסיבות שונות, כך שגם פתרון של סיוע בשכר דירה לא יועיל להם. למדינה אין פתרון עבורם, ואין להם ברירה אלא לשבת על קרקע ציבורית. אלה אנשים ששרתו בצבא ותרמו רבות למדינה, והם מוכנים לגור במבנים מאולתרים, ללא חשמל, רק כדי לזכות בקורת גג".
נברו מגנה כל פלישה לקרקע פרטית או פלישה שמטרתה עשיית כסף על חשבון קרקע פרטית או ציבורית; "אבל במקרה הזה", הוא טוען, "מדובר באזרחים שפונים למדינה ומבקשים 'אנא דאגו לנו', כי אין להם אלטרנטיבה אחרת".
לאחרונה התקבלה החלטת ממשלה להקים בקדיתא יישוב כחוק, ובימים אלה נמצא הדבר בטיפול מוסדות התכנון. על פי התוכנית המוצעת, היישוב החדש יוקם על תוואי היישוב הישן במספר שלבים - ובסופם ימנה כ-150 משפחות שיעסקו במיזמים בתחומי החקלאות, תיירות, אמנות וכן בעלי מקצועות חופשיים. החקלאות בקדיתא תתבסס על מטעי פרי וכן על טרסות עתיקות של זיתים, חרובים ותאנים. כך שאולי הפלישה השתלמה בסופו של דבר לפולשים.
קשה לשמור על קרקעות המדינה
מדו"ח של מינהל מקרקעי ישראל שהגיע לידי ynet עולה, כי במהלך שנת 2004 אותרו 1,044 מקרים של פלישה לקרקעות המינהל, 425 מקרים של בנייה בלתי חוקית ו-135 מקרים של תפיסת חזקה. על אף שהדו"ח מצביע על עלייה של 45% ב"ביצוע אכיפה אקטיבית", במידה רבה בעקבות הקמת אגף הפיקוח במינהל לפני כשנתיים, עדיין מדובר בטיפה בים. לפני כמה חודשים הוקמה יחידת משטרה ארצית המתמקדת באכיפת חוקי המקרקעין (מתפ"א).
הדו"ח אינו כולל את הפלישות לקרקעות שהן התחומי האכיפה של הרשויות המקומיות.
ישראל סקופ, מנהל אגף הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל: "קשה מאד לשמור את קרקעות המדינה, רובן לא מגודרות או מטופלות, הן נמצאות בשוליים ולא זוכות לתשומת לב. כל אחד יכול לעלות על איזו גבעת טרשים ולהתמקם עלייה".
אלא שזה רק חלק מהבעיה. מתברר כי גם לאחר איתור הפולשים לקרקעות, חוקי המדינה לא עושים חיים קלים למפנים. במדינה בה העונש על הפלישה לקרקע הוא סילוק בלבד, מדובר בהימור ללא סיכון מצד הפולש - במקרה הגרוע ביותר יקחו ממנו את מה שממילא לא שייך לו.
החוק: מותר להפעיל כוח סביר
החוק קובע את משך הישיבה על הקרקע כאלמנט הקריטי במלחמה בפולשים. על פי סעיף 18 בחוק המקרקעין, פלישה לקרקעות שנתגלתה בתוך חודש מכונה "פלישה טריה". פלישה שהתגלתה בתוך 12 חודשים כבר מכונה "פלישה חדשה". פלישה שנתגלתה לאחר יותר מ-12 חודשים היא "פלישה רגילה" המחייבת הגשת תביעת סילוק לבית המשפט וניהול הליך משפטי.
"מעבר לכך", מסביר ישראל סקופ, "פינוי אדם שפלש לשטח וקבע יסודות בקרקע, דבר שאפשר לעשות בשישי-שבת אחד, הופך להריסה וזה מוסיף עוד מכשולים. כשאני מגיש תלונה במשטרה אני צריך להוכיח שהפולש נמצא על הקרקע פחות מ-30 יום והוכחה קבילה שלפני שבוע השטח היה ריק". לדבריו, ההליכים המשפטיים הם ארוכים ומייגעים. "זה יכול לקחת 7-6 שנים ובמקרים רבים מסתיים בהסדר", הוא אומר.
עוד קובע החוק, כי המחזיק רשאי לפעול בכוחותיו הוא על מנת לפנות את המחזיק במקרקעין שלא כדין בתוך 30 יום ובתנאי שהוא משתמש בכוח סביר. אין הוא חייב לפנות לבית המשפט או למשטרה. המחזיק גם רשאי לפנות לצד שלישי כדי לסייע לו לפנות את הפולש, בתנאי שהגורם המסייע משתמש בכוח סביר. מהו כוח סביר? זו שאלה בפני עצמה.
לדברי עו"ד צביקה שוב, ניתן לפנות למשטרה כדי להוציא את מסיג הגבול, אבל זו צריכה לפעול תוך 30 יום מיום תפיסת הפולש. "בפועל, לוקח למשטרה הרבה זמן לפעול ואין לה מספיק כוח אדם כדי להתמודד עם הפינוי, כך שהפלישה עוברת את מסגרת ה'פלישה הטריה' והתהליך עובר לבית המשפט", מסביר שוב.
לדברי סקופ, בגלל הקושי ומורכבות התהליכים, "פולש מקצועי" יכול להכשיל אותם בקלות יחסית. "אתה לא יכול להפתיע משפחה ולפנות אותה מהקרקע. יש תהליכים מקדימים, בין היתר צו מסירה של ההוצאה לפועל, שאמור להימסר ידנית. "אני רוצה לראות את ה'גבר' שימסור צו כזה לאחד מראשי משפחות הפשע. ביצוע התהליך דורש נחישות מדהימה", אומר סקופ.
תוספת זכויות לקבלן תמורת פינוי
ואכן במקרים רבים, הפלישה לקרקעות מבוצעת על ידי משפחות ששמירה על החוק אינו הצד החזק שלהן, בלשון המעטה. בשנת 2000 היתה אמורה חברה יזמית להקים כ-300 יח"ד על שטח מטע זיתים בגבעת שמואל. אלא שלא רק עצי זית קיבלו את פניהם של נציגי החברה, גם חוות הסוסים של משפחת אלפרון, שקבעה את מקום מושבה במטע.
בפרוטוקול הישיבה של הוועדה המחוזית של מחוז המרכז שדנה במקרה נכתב: "אחת הבעיות שנוצרה בשל הצורך בפינוי משפחת אלפרון שגרה במתחם. המגורים הם בלתי חוקיים אך קמה לו חזקה וזה מטרד. בעלי הקרקע לא הצליחו לפנות אותו ולכן יזמה ועדת המכרז שיחה איתו לגבי הפיצוי שניתן לו". בסופו של דבר קיבל הקבלן היתר לבניית 87 יח"ד נוספות - תוספת 37% כדי שזה יתמודד עם פינויו של אלפרון מהשטח.
התמודדות עם משפחות פשע בנושא הפלישה למקרקעין גדולה על מוסדות האכיפה והם מעדיפים שהיזמים, שרכשו את הזכויות על הקרקע באופן חוקי, יתמודדו עם פינוי הפולשים. בפברואר 2001, פנה המשנה ליועץ המשפטי של הממשלה דאז, מני מזוז, אל משרד הפנים, והעביר אליו חוות דעת התומכת במתן סמכות לרשות מקומית להרחיב זכויות בנייה ליזמים, ובתמורה יטפלו הם בפולשים ויגיעו עימם להסדר.
"השיקול של פינוי פולשים משטח ציבורי, במיוחד כאשר הם מהווים מטרד ציבורי, או כאשר השטח דרוש לתכנון ופיתוח, הוא בגדר סמכויותיהן ושיקוליהן של מוסדות התכנון. ידוע לכל כי פינוי פולשים, כאשר אין מדובר ב'פלישה טריה', אינו עניין פשוט כלל ועיקר, ומעבר להיבטים של אכיפה וביצוע, הדבר כרוך בדרך כלל בהליכים משפטיים ממושכים, אשר תוצאותיהם אינן תמיד ברורות" - כתב מזוז בנימוק חוות הדעת.
לפנייה לכתב/ת 
