שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגליל: מרכז בעלי מלאכה
    צריך כנראה להיות טיפוס גלילי מיוחד בשביל לשמר מלאכות ומסורות שהולכות ונעלמות. אמנון גופר, איש גלילי, מציע ביקור אצל כמה אמנים ובעלי מלאכה מהסוג הזה

    ריח הטבק החריף שעולה מסלון ביתו של אבו ג'אנם בכפר תרשיחא יכול לעורר אפילו את אפם האדיש של תתרנים. כמו שטיח מקיר לקיר פרוסים בסלון הבית עלי טבק המחכים שאבו ג'אנם יוציא אותם אל מכונת החיתוך. טרסות האבן שבשולי הכפר וחלקות השדה הקטנות מספרות סיפור עצוב על מלאכה נכחדת ועל אחרוני המגדלים המתרפקים על ימי עדנה בעוד אצבעותיהם מגלגלות סיגריה מטבק מעשה ידיהם.

     

    מגלגלים סיגריות בתרשיחא

     

    "מאות משפחות התפרנסו בעבר מגידול טבק", מספר לי שוקרי מהכפר השכן

     מעיליא. ואכן, עד תחילת שנות השבעים זכו מגדלי הטבק לכבוד רב, אך תנודות הכלכלה בארץ, החיפוש אחרי שווקים זולים וייבוא טבק מתורכיה גרמו לירידת קרנו של הענף.

     

    לא קל לגדל טבק. לשתול, לדלל, למיין, לתפור, לייבש, לטחון וכמובן לעשן, ובחודשי הקיץ החמים, ממאי ועד יולי, כל המשפחה מתגייסת לעבודת השדה. בימים אלו אבו ג'אנם ובני משפחתו משכימים קום ויוצאים לדילול אחרון של השטח ולניכוש עשבים. הם יודעים שהמלאכה הקשה עוד לפניהם. מדי בוקר יֵצאו אל השדה, יקטפו עלים שהחלו להצהיב, יביאו אותם אל מרפסת ביתם, יֵשבו במעגל ויתפרו עלה-עלה בחוט ומחט לאגדים הנקראים בעגה המקומית "בָּלות". את האגדים יתלו לייבוש על גג הבית או בשולי השדה. בכל יום יצטרפו עלים חדשים וטריים לקודמיהם, ומוביילים של טבק ייתלו לתפארת על כל מסמר פנוי ואפילו על צמרות העצים. "רק שלא ירד גשם", מתפלל אבו ג'אנם.

     

    בארץ כבר אין מגדלים טבק באופן מסחרי, ונשארו רק כמה מגדלים המייצרים לצריכה מקומית, אך נראה שלאחרונה חלה עלייה בכמות המשתמשים המקומיים, הן מסיבות כלכליות והן מתוך הכרה באיכות החומר.

     

    צאו לכם אל כפרי הגליל ותוכלו לפגוש את זקני הכפר יושבים לעת ערב, מגלגלים סיגריות ומתרפקים בין ענני עשן על ימים עברו. איך מגיעים: בכפרים תרשיחא ומעיליא צריך רק לחפש גגות שעליהם תלוי טבק ולשאול בנימוס היכן אפשר לפגוש מגדלים שעדיין עוסקים במלאכה.

     

    שתי וערב בעמקה

     

    עמקה הוא כפר קטן של יוצאי תימן החבוי לו בשולי כביש שולי, ורק שלט קטן על

     עמוד מט לנפול מפנה אל כרמלה. הגעתי בשעת בין ערביים, וצלילי המוזיקה שבקעו מהסוכה משכו אותי פנימה כבחבלי קסם. ריח קטורת נישא באוויר, מזרקת מים השמיעה פכפוך ערב, ובתי השכנים טבלו בדמדומי היום, כמעט נוגעים זה בזה, כמו פעם, בכפר בתימן. על מחצלת בפינת הסוכה ישבה כרמלה, רגליה משוכלות בתנוחה בלתי אפשרית, וידיה עוסקות במלאכה. היא קלעה סלים מסנסנים של תמרים. טכניקת הקליעה מחייבת מיומנות, זריזות ידיים וכוח אצבעות שיניע אותן בתנועה מעגלית ומונוטונית עד כאב.

     

    "בתימן קליעת סלים היתה מלאכתן של נשים", אומרת כרמלה, "ואני, שנולדתי כאן בארץ, למדתי את רזי הקליעה מזקנות הכפר התימניות ומערביי הגליל". סלי הקש שימשו פעם כמעט לכל דבר: לאחסון מזון במטבח, ככלי הגשה, להעברת סחורות, לשמירת חפצי ערך, ואפילו הוקצה סל מיוחד לשמירת הנדוניה של הכלה עד שתיכנס אל בית בעלה. לכל סל היה כינוי: את הלחם הכינו ב"מחבזה", את הפיתה המוכנה אחסנו ב"טבאג" ואת הזרעים ב"שאט אל-זרע". נדוניה שמרו ב"קופה", ולמסעות יצאו עם "שאט אל-ציני", סלסלה עם רצועת עור לנשיאה על הכתף.

     

    היו כמה וכמה סגנונות קליעה, וגם חומרי הגלם השתנו לפי זמינותם. בתימן קלעו סלים מלולבים ומצמחי קנה וגומא בשיטת "עטפה"; בארץ קלעו הערבים סלים מחוטרי זית, מסנסני תמר ומענפיה הצעירים של אלת המסטיק בשיטה "המרובעת". גם צבע נתנו לסלים בגוונים מיוחדים שמקורם בטבע: אדום מהסומק, צהוב מהזעפרן ומהפיסטוק ושחור מאגוז אל-שעאמי.

     

    משנות השישים ואילך מיעטו ערביי הארץ לעסוק במלאכה המסורתית הייחודית של קליעת סלים לצורכי הבית, והיא הלכה ונעלמה ממחוזותינו. כרמלה עוסקת בה זה שנים, ולעת סתיו, אחרי הגדיד, היא יוצאת אל מטעי התמרים שבעמק הירדן ואוספת סנסני תמר שלימים יהיו לסלים ויקשטו את סוכתה.

     

    את ילדותה בילתה בין זקנות הכפר. היא זוכרת במיוחד שתי נשים שמלאכת

     המקלעת התימנית עוד שימשה להן לצורכי הבית, ומהן למדה את הטכניקות לייצור, לצביעה ולשימוש. בשנים האחרונות אף הלכה אל קולעים מקצועיים שמנסים להחיות את הקליעה בארץ, וכך פגשה את הרצל אוסטר מקיבוץ בית ניר ואת רותי דניב ממושב אניעם המתמחים בקליעה הערבית.

     

    הביקור אצל כרמלה כמוהו כמסע אל ימי תימן. סוכת תמרים ליד בית כחול-תריסים משמשת בית אירוח שבו האורחים מתרווחים על מזרנים, וכרמלה מספרת את סיפורה של מלאכה השזורה בחייה כסנסנים בסלסילת הכלה. אפשר לשלב בביקור ארוחה תימנית מסורתית עם ג'חנון וקובנה מעשה ידי אמה המוגשת אל שולחנות נמוכים בכלי קיבול שקצתם הם סלים שקלעה. אם תשרה עליה הרוח תוסיף כרמלה ותהדר במחול תימני שכולו תנועות מעשה המקלעת. 

     

    הביקור בתיאום מראש. טלפון: 9969706 04 (לא בשבת).

     

    מפסלים סמלים יהודיים בכליל

     

    הדרך אל הכפר האקולוגי כליל צרה ומתפתלת בין כרמי זיתים וטרסות על מורדותיו המתונים של הגליל המערבי. הלכתי לפגוש את האיש שגר על הגבעה בכפר. במקום לקרטע ברכב במעלה שביל הכורכר, החלטתי לעשות את דרכי ברגל. אין יפה יותר מלבוא אל ביתו של אמן דרך יצירותיו, מלמלתי לעצמי בהתנשפות, וסביבי ניצבו עצי המתכת של ז'אק ז'אנו כמו נטועים בתוך השדה ומשקיפים אל העמק שלמטה. כשהגעתי אל הבית הבנתי שהוא מונומנט אמנותי כמו הפסלים המקיפים אותו; בית אבן יפה שמזכיר את קברי השיח'ים הפזורים בגליל, צבוע כחול, עם גג כיפתי לבן ועם מרפסת קשתות המשקיפה מערבה אל הים ואל נופי שפלת החוף. הביקור אצל ז'אנו הוא חוויה של כמה ממדים: הסביבה והנוף הקסום, המקום עצמו, האנשים והיצירה.

     

    "אתה רואה את הגרוטאה עם הגלגלים שבחוץ?" מצביע לי ז'אנו על ספק רכב ספק מונומנט היסטורי, "עם הדבר הזה הבאתי את הבית מירושלים". עיניו של ז'אנו נצצו כשנזכר בימים שהיה מהלך בסמטאות עיר הקודש ומחפש בתים הרוסים. "שם בחצרות אספתי את הקירות, את הדלתות ואת החלונות, וכאן בכליל הפכתי אותם לבית שלי".

     

    ז'אנו הוא בוגר בצלאל והאמפייר סטייט קולג' בניו יורק, ויצירותיו הוצגו ברחבי

     הארץ והעולם. בן שבע היה כשעלה עם משפחתו ממרוקו והגיע אל העיירה שלומי. משפחתו שומרת מסורת, ועולם הדימויים שלו נשאב משורשיו היהודיים ומתבטא בעבודותיו המשלבות אלמנטים דתיים עם סמלים מהתרבות החילונית; מריצה ועליה ספרי תורה, רצועות תפילין שנשלחו לגניזה והוסבו לאמירה פיוטית, פסוקים מהתנ"ך חרוצים עמוק בברזל וחלקי טלית ישנה המשמשים מפרש לאונייה. "הכל בכבוד הראוי", אומר ז'אנו בהתייחסו לשימוש בחפצי קודש בעבודותיו. "הגעתי לאתר שבו השליכו תשמישי קדושה פסולים, ושאלתי את עצמי איפה ראוי להם יותר להיות, כאן באתר הפסולת או אצלי, טבועים ביצירותי, עם אמירה חזקה לא פחות מזו שהיתה להם פעם". ז'אנו יוצר בברזל, אבל משתמש בחומרים נוספים שכולם נאספו בחוץ, ברחוב. מצאתי משהו מיסטי בעבודותיו כשראיתי אותן מוצגות במוזיאון הפתוח בתפן או פזורות בחצר ביתו.

     

    הלכתי איתו אל הסטודיו שלו. ילדיו הקטנים שיחקו בחצר, ואשתו סוזן טרחה בענייני הבית. שבעה ילדים לז'אנו וסוזן. "זה יוסף", הוא אומר, "וזו לאה, והנה דוד". לכולם שמות עבריים-שורשיים, כמו עבודותיו.

     

    הביקור בתיאום מראש. טלפון: 9966178 04.

     

    מכתתים חרבות לאתים בתרשיחא

     

    המילה "חדאד" מקורה במילה חדיד, וחדיד בערבית פירושו ברזל, לכן אין תמה שמשפחתו של אדון חדאד מתרשיחא מתפרנסת מהברזל המלובן. אפילו בנו יוסף פתח מסגרייה מודרנית בסמוך לזו הענתיקה של אביו, והם עוזרים זה לזה על אף פערי הקִדמה. ברחבת השוק העתיק (מול בית הספר למוזיקה של היום) שכנו בימים הטובים שבעה נפחים איש ליד רעהו. היום נותרו רק שניים, וביקור אצלם מאפשר הצצה אל מקצוע עתיק ואל טכניקות שפסו מן העולם. הנפחים יצרו בעבר כמעט את כל כלי המלאכה לבית ולשדה: סאג' לאפיית לחם, כלי קלייה, מלקחיים לגחלים, חרמשים ומגלים, פעמוני משכוכית ופרסות סוסים.

     

    באפלולית המסגרייה אפשר להבחין במפוח הישן, זה שבתנועות ידיו המיומנות של חדאד מפיח אש בגחלים ומאדים את הברזל עד שיש למשוך אותו במלקחיים, להניחו על הסדן ולהכות בו בשאקוש, פטיש הברזל הכבד. חדאד מייצר כמעט את כל כלי השדה, והוא יציג לפניכם באורך רוח את סחורתו. ואתם, רק תצביעו ותקנו.

     

    הערה חשובה: המיקוח עם אדון חדאד על מחירי הסחורה יהיה קשה מאוד שכן האיש חרש אילם, ולא ממכות הקורנס אלא כך הוא מיום שנולד.

     

    טובי הנפחים מקורם בתרשיחא, אך יוצרי הסכינים התעלו על כולם. מספרים שבחורף 1943 נרצח בצידון אדם באבחת סכין, ושבוע אחרי כן התייצבו חוקרי משטרה אצל שאהין הנפח בכפר תרשיחא כדי לברר מי קנה ממנו את כלי הרצח. שמו של שאהין היה מוטבע על הסכין, כמיטב המסורת של הנפחים המכבדים את מקצועם.

     

    בנפחייה של משפחת שאהין עובד הבן הצעיר אמיל, כשגבו פונה אל המפוח העתיק ופניו אל הברזל, או נכון יותר אל הסכין. אצל שאהין מייצרים סכינים. דורות על דורות של נפחים מייצרים דורות על דורות של סכינים, ופאר היצירה הוא סכינים שקתותיהן עשויות קרן של אַיִל (זְכַר הכבשים). היום קשה מאוד להשיג קרני אילים, כי רק מעט אילים מגיעים לכדי בגרות וגידול קרניים במקום אל הצלחת. כך נעשה החיפוש אחרי הקרן לחלק ממלאכתו של הנפח. משפחת שאהין לא נטשה לחלוטין את ייצור הסכינים עם קת הקרן, ואחרי תהליך ארוך של ייבוש, שיוף והתאמה, הם מחברים את הקרן אל הברזל, מטביעים את חותם המשפחה ומחכים למטיילים, לאספנים או למביני עניין שיבואו לקנות.

     

    כתובת: תרשיחא, גרעין הכפר הישן. מומלץ להגיע בשעות הבוקר.

     

    • מתוך גליון 3 של מגזין "מסע ישראלי" מקבוצת "מסע אחר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הגליל: מרכז בעלי מלאכה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כרמלה מעמקה. סלים מסנסנים של תמרים
    צילום: ברוך גיאן, באדיבות מסע אחר
    ז'אק ז'אנו מכליל. האיש שגר על הגבעה
    צילום: ברוך גיאן, באדיבות מסע אחר
    מומלצים