תומכי ההתנתקות נוטים לייחס למתנגדיהם מניעים דתיים-משיחיים ותכונות קנאיות, נטולות כל חשיבה רציונאלית. דוגמה טובה לכך ראינו בשבוע שעבר במאמרו
של ירון לונדון, "מסע צלב יהודי". בפועל, פני הדברים שונים בתכלית: ישן סיבות למכביר מדוע גם אדם חילוני, שקול ואחראי יתנגד נמרצות להסתלקות החפוזה מעזה - הן מהותית והן פרוצדוריאלית. אדרבא, דווקא התמיכה בהתנתקות היא זו שמגלמת את כל הסממנים של פנאטיות אובססיבית.
הפילוסוף גורג' סנטיינה הגדיר "פנאטיות" כתופעה המתבטאת ב"הגברת המאמצים, כאשר תכלית אותם המאמצים נשכחה". הגדרה זו הולמת להפליא את התנהגותו של מחנה תומכי ההתנתקות, המרבה להכתיר עצמו כ"שפוי", "רציונאלי" ו"נאור", ולייחס את התשליל של תכונות אלה ליריביו. די במבט חטוף בהתנהלות המחנה הזה בעבר כדי להבחין בסימנים מובהקים ומדאיגים של אי-רציונאליות כפייתית.
כזכור, בתחילת שנות ה-90 התהוותה אמונה שניתן להגיע ליישוב הסכסוך בחזית הפלסטינית על פי מתכון של ויתורים ונסיגות מרחיקי לכת, שלא העזו לשקול בעבר. ואולם, תכליתם המוצהרת של צעדים חסרי תקדים אלה לא הייתה עצם הוויתורים והנסיגות - נהפוך הוא, אלה הוצגו כאמצעי להשגת המטרה: סיום - או לפחות צמצום משמעותי - של שפיכות הדמים, ויצירת שקט ויציבות באזורנו. אלא שעד מהרה התברר שיישום מדיניות הנסיגה - והצעות לנסיגות נוספות - לא בישרו את בואם של שקט או יציבות, אלא את הרחבת ההרס וההרג והמשך הדם והדמעות, בזרם הולך ומתגבר.
למרבה התמיהה, במקום להביא להפסקת הנסיגות, הדבר רק הגביר את להט מחייביהן - ואת דרישותיהם לנוסחאות נסיגה רדיקאליות יותר ויותר. וכאשר נוסחת הנסיגה-תמורת-הסכם נכשלה, החלו לתבוע נסיגה-ללא-הסכם. כך הפכה הנסיגה מאמצעי להשגת יעד, ליעד עצמו - תוך התעלמות מהתוצאות העגומות שעלול הדבר להביא על ישראל.
טיעון והיפוכו
למרבה הצער, אותה אובססיביות עיוורת אינה אלא מאפיין מתמשך של המכנים עצמם "המחנה השפוי". במשך כעשור וחצי, ככל שהלך ונחשף גודל המשגה שבדרכם המדינית, כך החריפה התכחשותם הכפייתית למציאות שהתהוותה לנגד עיניהם. פעם גויס נימוק כזה כדי להצדיק את תורתם, וכשזה התבדה - גויס נימוק אחר, ההיפך הגמור של הקודם. כך, בעידן טרום-אוסלו, כאשר בוצעו פיגועים (לרוב דקירות עם נשק קר), הוסבר לציבור שאלה מעשי ידיהם של קיצונים הפועלים מתוך תחושת ייאוש, הנובע מהיעדר "תהליך שלום". בעקבות אוסלו, כאשר התרבו הפיגועים (שנעשו קטלניים יותר היות ובוצעו באמצעות חומר נפץ תקני שקודם לא היה זמין למבצעים), הוסבר לציבור שאלה מעשי ידיהם של קיצונים הפועלים - הפעם - כדי להכשיל את תהליך השלום.
דוגמה נוספת לטיעון והיפוכו: טרם "תהליך השלום", כאשר הועלו חששות לגבי התבונה שבוויתור כה מפליג על שטחים והסיכונים הכרוכים בכך, הובטח שישראל חזקה דיה כדי להתמודד עם אותם סיכונים. אולם, כאשר היעדים הנכספים לא הושגו, והחששות כן, במקום להסיק את המסקנה המתבקשת שיש לחדול מהמהלך, הוסבר כי אין לישראל ברירה אלא להמשיך ולוותר על השטחים - היות ואין היא חזקה דיה להתמיד בהחזקתם. באופן דומה, תחילה נטען כי ניתן לסגת מיש"ע במסגרת הסכם, כי יש עם מי לדבר. כעת מבשרים לנו שחייבים לסגת חד-צדדית (היינו "להתנתק") כי מתברר שאין עם מי לדבר.
כך נוהגים כהני הנסיגה האדוקים, הנצמדים לתורתם למרות הצטברות ההוכחות שאלוהיהם איננו אלא משיח שקר ודתם איננה אלא פולחן אלילים. אסור לתת להם להשריש בחברה הישראלית את העיוות הגרוטסקי והמקומם הזה, לפיו הדבק בקו שהוכח ככושל והרסני מוכתר כ"שפוי" ו"נאור", בעוד שהמצביע על כישלונו המוכח ומזהיר מפני תוצאותיו ההרסניות מוכתם כ"קיצוני" ו"קנאי". מהסינדרום הזה יש להתנתק - ומיד.
