הזדמנות אחרונה לצחוק

מתי בפעם האחרונה קראתם ספר ופשוט צחקתם, כך סתם, בקול גדול, מתגלגל? מתי בפעם האחרונה יצא לכם להרהר במשפטים שגרמו לכם לשעשוע כה רב, ולהבין שמאחורי משחקי המילים טמונה תפיסת עולם שלמה, מורכבת ועשירה?

כלומר, מתי יצא לכם באחרונה לפגוש באחד מגאוני הדור, האיש, הדולפין והאגדה - דאגלס אדמס, שלא היה יהודי, ובכל זאת ראוי להגיד עליו זצ"ל?

יכול להיות שזה קרה לכם לא מזמן, עם יציאתו בעברית של "הזדמנות אחרונה לראות", תיעוד מעקבו של אדמס ברחבי העולם אחר חיות בסכנת הכחדה. עכשיו יש לכם הזדמנות אחרונה לצחוק. "סלמון הספק", אסופת כתבים שהשאיר אחריו אדמס, יצאה לאור בעברית (הוצאת "כתר") ומספקת רגעים קסומים של עונג.

ממלכת האבסורד

הספר מכיל אסופת קטעים קצרצרים שחיבר אדמס בפורמטים שונים: מכתבים לעיתון, הקדמות לספרים אחרים, ראיונות ועוד. בנוסף תמצאו פה קטעים שנכתבו על אדמס מאת דמויות כמו ריצ'ארד דוקינס וסטיבן פריי. חלק מרכזי נוסף בספר הוא קטעים מרומן שאדמס לא הספיק להשלים, החלק השלישי בסדרת ספרי דרק ג'נטלי, הבלש ההוליסטי.

את קריאת הספר מלווה לעתים תחושה מעט לא נעימה, בעיקר בקטעי הרומן שנשלפו הישר ממחשבו האישי של אדמס, קטעים שהוא לא התכוון לפרסם במצבם הנוכחי. מצד שני, עבודת הליקוט והעריכה נעשתה על ידי חבריו ושותפיו הקרובים ביותר, בעדינות ורגישות מירבית, והתוצאה הסופית בהחלט מצדיקה את פרסומם, גם אם חלקם קטוע, סתום וקשה לפענוח (והרי בדיוק כאלה היו גם שני ספרי ג'נטלי שהתפרסמו). ובכלל - אם היינו מקשיבים לסופרים ומפרסמים רק מה שהם רוצים, היינו צריכים לוותר גם על קפקא.

ואדמס, באופן משונה מאוד, מזכיר את קפקא, וגם את גוגול, וגם את נבוקוב. כן, אדמס, בעיני, ניצב בשורה אחת עם גדולי

הסופרים שצויינו לעיל. כמוהם הוא מצליח לספק נקודת מבט ייחודית על העולם האבסורדי שבו אנו חיים, וכמוהם, הוא עושה זאת בכשרון מילולי מרהיב, תוך שהוא מספק לקורא הנאה רב שכבתית. 

הקריאה בספר מציגה לקורא את האישיות הססגונית של אדמס - החיבה העזה לטכנולוגיה, האמונה המדעית הכמעט נאיבית, הרציונליות הבריטית המהוגנת. כל זאת לצד ספקנות בסיסית, פסימיות עמוקה, בתוספת נטייה כללית לטירוף מערכות.

לעמעם את העצב

בחלקיה הראשונים של סדרת הספרים הקלאסית שלו שהביאה לפרסומו, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אדמס השתמש בשפה כדי לנסות ולבנות מחדש את הייקום המבולבל אליו נקלע גיבורו ארתור דנט - ניסיון אבוד מראש, שכן השפה תמיד יוצרת מלכודות לשוניות, מבלבלת את העניינים מחדש ובסופו של דבר, עומדת חסרת אונים מול המציאות הדורסנית.

ברבות השנים מצא אדמס, שגדל כנוצרי והתפקר, את התשובות לשאלות שבלבלו אותו בילדותו והובילו בין השאר לעיסוק הבלתי פוסק במשמעות החיים בסדרת המדריך. אדמס מעיד על עצמו שגילוי העולם המדעי והטכנולוגי (ובעיקר דרך קריאת ספריו של דוקינס "הגן האנוכי" ו"השען העיוור") הביאה לשינוי בחייו. השינוי ניכר גם בכתיבה של אדמס, שהחל לכתוב

מנקודת מבט של אדם בוגר יותר, ולא של ילד המביט לעבר העולם בתמיהה. לפיכך, מי שהכיר את אדמס רק מסדרת המדריך, צפוי לגלות בספר פנים אחרות שלו.

ההתבגרות של אדמס אולי שללה מעט מהקסם המכשף שהיה לעבודתו המוקדמת, אבל עדיין מדובר בפרוזה משובחת. קודם כל, מדובר במספר נפלא. לאדמס היה כשרון עצום בהפיכת אירועים שנדמים כשגרתיים לעלילות קסומות - משל היה הברון מינכהאוזן או ג'רי סיינפלד. הדוגמה הבולטת ביותר בספר היא הסיפור הקסום על הניסיון שעשה לתפוס טרמפ על "מנטה ריי" (סוג של דג נדיר). צד נוסף שלו שבא לידי ביטוי בקטעים מהרומן של ג'נטלי (כמו גם בספרים הקודמים בסידרה), מציג את ההשכלה האדירה של אדמס, וכמעט בלתי אפשרי להבינם מבלי לחלוק איתו את מאגר הידע העצום שלו במדע, במוזיקה, בהיסטוריה, בוויסקי ובשורת נושאים אחרים.

"עולם בלי אדם כאדמס הוא מקום הרבה פחות נעים מאשר עולם עם אדם כאדמס, אבל ניתורו של 'סלמון הספק' מעמעמם במקצת את העצב העמוק עם הסתלקותו הפתאומית", כותב סטיבן פריי בהקדמה לספר ולי לא נותר אלא להסכים, ולהזמין עוד כוסית של ג'יננטוניק.