ילדים עד תום ההליכים

איך שלא מסתכלים על זה, מקומה של נערה בת 14 אינו במעצר עד תום ההליכים. זהו שימוש פוליטי בסמכות משפטית על מנת למנוע מחאה, להרתיע ולהפחיד ציבור. לטענת השופטת פרוקצ'יה, שאישרה את הארכת המעצר החריגה, אין רלוונטיות לגילה הצעיר של חוסמת כביש. אבל הגיל רלוונטי ועוד איך, וחייב להוות שיקול. השופטת גם קבעה שכאשר נפרצים גדרות החוק, העובדה שהמניע לעבירה היה פוליטי ואידיאולוגי איננו בבחינת נסיבה מקלה. גם זו טעות.

להפעיל את תותחי שלטון החוק במלוא עוזם היום, לאחר שנים בהן מאפשרות ממשלות ישראל למתנחלים לבנות מאחזים, להפקיע אדמות, להפעיל אלימות כלפי כפריים פלסטינים, לאיים ולהפחיד אלפי תושבים ברובי עוזי שנושאים הם על כתפיהם - לא רק שאין זה נכון טקטית, זה יוצר גם חוסר פרופורציה מחריד בין המעשה לבין התגובה. ובכך שולחת המדינה מסר יחיד, לפיו היא נחושה לדכא כל חופש פוליטי וחופש ביטוי. הפעלה סלקטיבית של שלטון החוק מסיבות פוליטיות היא סימן מובהק להיעדרו.

הדיכוי הפוליטי האכזרי בשטחים גובה את מחירו גם בתוך ישראל. הרי בעקבות ההחלטות בבתי-הדין הצבאיים יושבים סטודנטים שנתיים במעצר על חלוקת כרוזים וארגון אסיפות פוליטיות באוניברסיטאות ביר-זית ואלקודס. ברוכים הבאים לכיבוש. הדיכוי המשפטי של חופש הביטוי הפוליטי נראה היטב גם במקרה של מפגיני כיכר הלחם, שבעניינם החליט בית-המשפט כי הקניין הפרטי חשוב יותר. העובדה שהצבא והמשטרה מנעו אתמול מאזרחי המדינה להפגין בתוך השטח הריבוני מהווה סממן נוסף להפעלת כוח חסרת פרופורציה ובלתי סבירה, שפוגעת בשלטון החוק. 

לשם הבהרה, לא יכולנו להיות רחוקות יותר אידיאולוגית ממתנחלי גוש קטיף. אנו סבורות כי עצם ניהול חייהם, בניית בתיהם ושהייתם בגוש היא בלתי חוקית מבחינת החוק הבינלאומי, ומהווה סיכון של אזרחי ישראל כולם. יחד עם זאת, אנו מאמינות בחיוניות החופש הפוליטי, חופש הביטוי וחופש המצפון, כאבני יסוד לקיומה של חברה דמוקרטית. ואם בקרב המתנחלים סבורים שהחופש הזה שמור ליהודים בלבד, אנו טוענות שהוא חייב לחול על כל תושבי המדינה - פלסטינים ויהודים, עניים ועשירים. 

עבריינים אידיאולוגים ופוליטיים אינם זהים לעבריינים פליליים. שותפות של בני-נוער בפעילות פוליטית, השתתפות בשיח הציבורי ונקיטת עמדה הם סממן של חברה דמוקרטית, דינאמית ומתפתחת, אשר יכולה להתמודד עם מחאה לגיטימית, כל עוד היא איננה מסכנת את הציבור.

המשפט הישראלי לא יודע להתמודד עם מחאה. על כן הוא נדרש להשתמש בטענת המסוכנות, שהופכת את הדיון לאבסורדי, כאשר מדובר במפגינה בת 14. הרי ניתן היה למצוא חלופות למעצרה (אם כי מקרה זה, גם מעצר בית נשמע כהגזמה פראית). מהזווית היחצנית, מעצר עד תום ההליכים של פעילה פוליטית כה צעירה רק הופך אותה לגיבורה גדולה, שעירה לעזאזל של מערכת מושחתת וחסרת רחמים, בעיני הציבור שלה. הרי אפשר היה לשחררה בתנאים שונים, ולא להפוך אותה ל"שאהידה" של מפגינים מתנחלים.

החברה הישראלית - פגועה, כואבת וחבוטה ככל שתהיה משנים ארוכות של כיבוש וניצול פוליטי של אזרחיה - חזקה דיה כדי לצאת מהשטחים. לא רק מגוש קטיף. ילדים בני 14 שחוסמים כבישים אינם מסוכנים דיים כדי להחזיקם במעצר. להיפך: דיכוי פוליטי ופגיעה בחופש הביטוי, ההתארגנות וההפגנה הם המסוכנים באמת לחברה, שכן הם מותירים רק דרך יחידה - אלימות קשה. בית-המשפט חזק ואמין מספיק כדי לאמר את דברו, לשלוח מסר מדוייק וברור, גם מבלי לשים את הדמוקרטיה במעצר עד תום ההליכים.