פופ זקן לילדים

לזמרת יש קול חם, חזק ורבגוני. המנהל שלה, קלייב דייוויס הדגול, ניווט קריירות, בין היתר, לפטי סמית', וויטני יוסטון, קרלוס סנטנה, רוד סטיוארט ואלישיה קיז. לשירים שלה יש לחנים המנוניים ואת הטקסטים כמעט הכי שטחיים שניתן לתמלל באנגלית.

היא היתה הזוכה הראשונה בתחרות המקבילה האמריקאית ל'כוכב נולד', וכאן, באלבומה השני, הינדסו לה את השירים אנשים כמו מקס מרטין השבדי, שייצר פעם את בריטני ספירס, ואבריל לאבין תרמה מילים ללהיט הנושא את שם התקליט.

אז אולי אין פלא שהתוצאה היא הישג טכנולוגי וכלכלי של פופ תעשייתי ממורק לחלוטין מכל סממני ייחודיות, אישיות ודמיון, מוצר שחף מכל מאפיין שהיה עלול להסגירו כסוטה בפראות מנוסחאות שיווקיות שממוענות (ושאכן נרכשו) על-ידי מיליוני ילדים אמריקאים.

מחד זה לגמרי צפוי, ומאידך זה מקומם במקרה של קלי קלארקסון, מפני שזה האלבום השני שלה, היא כבר בובה קצת מבוגרת, והטבע חנן אותה בנתונים קוליים של מי שיכולה להיות זמרת בעלת נוכחות שמעבר לתפקוד כעוד מותג על פס הייצור האינסופי של הפופ הכה זקן לילדים הכה צעירים.

רק בשיר אחד, 'addicted', של בן מודי פליט אוונסנס, חדר פתאום איזה לחן זר לטריטוריה הזו, מתפתל, מפתיע, כמעט פסיכדלי, וניכר בו שמישהו, שומו שמיים, אולי התכוון גם לייצר שיר שמשמעות קיומו בעולם תחרוג מהמטרה המיידית של שינוע מקסימום ידיים צעירות אל הקופות המקוונות או החנויות.