לחיות ולמות באל.איי

לא היה סיכוי שאוכל ליהנות מהצפייה ב"התרסקות". ראיתי אותו בשבוע שעבר, באחד הימים הצפופים של פסטיבל ירושלים. היה מאוחר בערב, הייתי הרוג מעייפות וזה היה הסרט השישי שראיתי באותו יום, אחרי חמישה סרטים מייאשים שנעו בין סתמיים לרעים. אבל הסרט היה חזק ממני. כבר בסצינה השנייה שלו הוא שבה אותי בכתיבה הקצבית והמרעננת. בסצינה הבאה כבר היה ברור שיש כאן מבנה עלילתי שדורש עבודת צפייה הדומה להרכבת פאזל. כשעה אחר כך, כשהגיעה אחת הסצינות המופלאות ביותר שראיתי בזמן האחרון בקולנוע - סצינה המפגישה שני גברים, אקדח אחד, אצבע עצבנית על ההדק וילדה קטנה ביניהם - היה לי ברור ש"התרסקות" הוא לא רק אחד הסרטים היפים שהוצגו השנה בירושלים, אלא גם אחד מסרטי הבכורה המרשימים שראיתי כבר הרבה הזמן. ממחר הוא בבתי הקולנוע. כשאתם נכנסים אליו, הדקו את חגורות הבטיחות.

הכירו את פול האגיס. אם הייתי סתם מציג בפניכם את הרזומה שלו עד 2004, לא הייתם טורחים לשים לב אליו. הוא עוד תסריטאי שעובד שנים בהצלחה רבה בטלוויזיה. יש מאות כמוהו. למעשה, מעיון ברשימות הסדרות שהוא עבד בהן נראה שלא רק שיש מאה כמוהו, אלא ש-99 מהם מוצלחים ממנו. למען השם, זה האיש שיצר את "ווקר", הסדרה של צ'אק נוריס. אלא שלמדנו לגלות שבטלוויזיה האמריקאית מסתתרים גאונים שלא תמיד מביאים לידי ביטוי את כישרונם במפעל הרייטינג של סדרות הפריים טיים. זה קרה כבר קודם עם אלן בול, יוצר סיטקומים, שישב וכתב את "אמריקן ביוטי" (וזכה עבורו באוסקר) ואז יצר את "עמוק באדמה" (והתגלה שם, בנוסף לכל, כבמאי מוכשר מאוד). זאת הפעם השנייה שאנחנו נתקלים בשמו של האגיס בשנה האחרונה.

הפעם הקודמת היתה כשחתם על התסריט הפנומנלי ל"מיליון דולר בייבי". זאת כבר אגדה אורבנית בקרב תסריטאים: האגיס שלח את התסריט לקלינט איסטווד כדי לעניין אותו לשחק בתפקיד הראשי, איסטווד התלהב וביקש לביים, האגיס הסכים, איסטווד צילם את הסרט על פי הדראפט הראשון של התסריט מבלי לשנות בו מילה, ובדיוק שנה אחרי שהוא קרא את התסריט הסרט כבר היה בבתי הקולנוע. מה אמת ומה שקר בפולקלור הזה לא לגמרי ברור, אבל העובדה היא שהאגיס הפך לאגדה. ועכשיו הוא מוכיח שהוא גם מיומן בכתיבת תסריטים מורכבים יותר. ויותר מזה: שהוא גם במאי לא רע בכלל. הדמיון המבני של "התרסקות" לסרטים כמו "תמונות קצרות" ו"מגנוליה" יוצר ציפיות שקשה לעמוד בהן, ואכן האגיס אינו מאסטרו כמו רוברט אלטמן או וירטואוז פנאטי כמו פול תומס אנדרסון, הוא מביים את התסריט של עצמו בדייקנות קורקטית, נמנע מזיקוקין די נור ומפנה את תשומת הלב לכתיבה הנהדרת שלו. יש משהו ספרותי בטקסטים ובדמויות שהוא בורא, ביכולת שלו לנסח דיאלוגים שיש בהם מידה שווה של הטפת מוסר עם אירוניה שמצליחה לקעקע את אותו מוסר ולהציג תמונת עולם סבוכה, רגע לפני התפוצצות.

"התרסקות" - שזוכה להצלחה קופתית מפתיעה מאוד בשבועות האחרונים באמריקה - מתאר יממה בחייהם של שלל דמויות מלוס אנג'לס שלכאורה אין ביניהן שום קשר, אך בתום 24 שעות יישזרו הגורלות שלהן. הסרט עוסק בגורל ובצירופי מקרים ומייחל לניסים - חלקם אכן מגיעים. זה סיפורה של חברה מבוהלת, המגיפה את עצמה מפני החיים באמצעות אלימות ודעות קדומות. אנו מתוודעים למשל, לצמד גנבי מכוניות (הראפר לודאקריס ולרנז טייט). האחד אוחז בדעות אגרסיביות, תוצר בית מדרשו של הכומר לואיס פרחאן, המוחות נגד אפליה וקיפוח, לא רק של לבנים כלפי שחורים אלא גם של השחורים כנגד עצמם, אלא שהוא עצמו עושה בדיוק ההפך ממה שהוא מטיף לו. מאט דילון הוא שוטר גזען. ראיין פיליפה הוא שוטר צעיר ואידיאליסט. ברנדן פרייזר הוא תובע מחוזי שמנסה לחזר אחרי בוחריו השחורים. טרנס האוורד הוא במאי טלוויזיה המנסה להתרפס בפני הבוסים הלבנים שלו. שון טוב הוא זבן ערבי, ששונא שחורים ושסובל גם מגזענות המופנית כלפיו. ודון צ'ידל הוא בלש שמנסה להוכיח שלצדק אין צבע עור.

עד סוף הסרט - וחלק מהמהלכים העלילתיים גאוניים, חלקם מופרכים יותר - כל הדמויות יחצינו גם את הצד ההפוך באישיותן, ויוכיחו שבכל אחד מאיתנו יש את היכולת לשנאה עצומה, אבל גם לחמלה ולחסד. לא כל הפיתולים ומפגשי הגורלות נראים הגיוניים, לא כל הדמויות מלוטשות באותה מידה (דמותה של סנדרה בולוק למשל, כתובה באופן משמעותי פחות טוב מהשאר), אך עד סוף הסרט נשזרים חוטי העלילה לאריג סבוך, מיוסר, עשיר ורב תבונה. דווקא מעט הרגעים החלשים בסרט מדגישים את עוצמתם של הרגעים היפים.

"התרסקות", ששמו מעיד לכיוון שאליו חותר הסרט, משלב בין רוך ועדינות, נאומים פוליטיים ואבחנות אנושיות וגם אם יש תחושה שראינו סרטים שכאלה בשנים האחרונות, חלקם הלמו בנו בעוצמה חזקה יותר, עדיין קשה להתעלם מיופיו ומתבונתו של הסרט הזה, ומכישרונו המילולי המופלא של האגיס.

אובדים זרים

בפסטיבל הקולנוע ה-22 בירושלים, שננעל במוצאי שבת, חגג הקולנוע הישראלי כאילו היתה זאת שנת 1997. ארבעה סרטים בלבד התייצבו לתחרות. תשכחו מהריגוש של "כנפיים שבורות", מהרהיטות הצלולה של "מדורת השבט", מהליריות האמיצה של "עטאש" ומהאנרגיה הסוחפת של "חתונה מאוחרת". ארבעה סרטים מאת יוצרים מנוסים ובעלי הישגי עבר בלתי מבוטלים, שכולם מזכירים את הימים המדכדכים שבהם הסרטים הישראליים הוקרנו למקרינים ולסדרנים בלבד. קשה לשפוט יבול של שנה שלמה על סמך ארבעה סרטים בלבד, אבל קשה שלא להרהר במצבו המאני-דפרסיבי של הקולנוע הישראלי. שנה אחרי שמיליון וחצי כרטיסים נמכרו לסרטים ישראליים, שנה אחרי שחמישה סרטים הביאו לאולמות יותר ממאה אלף צופים, האם 2005 תחזור להיות שנה של קולנוע ללא צופים?

הדבר הכי מדכא בסרטים שהוצגו בתחרות וולג'ין היה הפער העצום בין כוונות היוצרים והתוצאה הסופית. התהום הפרושה בין היומרה להגשמה. זה היה בעייתי במיוחד בשני הסרטים הבולטים של התחרות "איזה מקום נפלא" ו"מוכרחים להיות שמח" (ולא רק שיש לסרטים האלה שמות דומים, לא רק שאת שניהם הלחין אבי בללי, הם גם הופקו על ידי מפיקים שקל להתבלבל בשמותיהם - הראשון של אסף אמיר, אחיו של עמי אמיר; השני של אמיר הראל, אחיו של אסף הראל). שניהם ניסו ליצור פסיפס מרובה דמויות כדי לתאר את החברה הישראלית בשיא עליבותה. איל חלפון, התסריטאי והבמאי של "איזה מקום נפלא" (איזה שם אירוני!), שוזר שלוש עלילות לכאורה בלתי קשורות - שמצטלבות בסוף, כמובן - כדי לספר על ניצול והשפלה של העובדים הזרים בארץ ועל הסחר בנשים. הרעיון מצוין, הביצוע בעייתי. ריבוי צירופי המקרים ומשחקי הגורל והעובדה שלא תמיד ברור ההיגיון הפנימי של הדמויות הופך את "איזה מקום נפלא" לסרט שרירותי למדי, גם מבחינה עלילתית וגם מבחינה צורנית (שופטי פרס וולג'ין חשבו אחרת והעניקו לסרט את הפרס הראשי בתחרות. שבוע לפני כן הוא גם זכה בפרס השני בפסטיבל קרלובי וארי בצ'כיה).

רעיונותיו של עומר תדמור, תסריטאי "מוכרחים להיות שמח", נשמעים לרגעים מצוינים אף יותר. אם אני מצליח לזהות את קרעי התסריט מבעד לעננת הבימוי הקודרת, נשמע כאילו היה כאן פוטנציאל לפארסה קומית די צורבת על ישראליות מאובנת רגשית המחפשת קתרזיס בטלוויזיה. יש בסרט כמה סצינות מפתיעות וכמה רפליקות מנוסחות היטב ולג'ולי שלז ("עפולה אקספרס") היתה שאפתנות ויזואלית להפוך את הנוף התל אביבי לקרוסלה מסחררת. אבל חלקיקי הסרט לא מתאחים והוא נותר לא רק בגדר רעיון לא ממומש, טיוטה לסרט שהיה צריך להיות שלם יותר, ואולי אף מצחיק ונוקב יותר, אלא שגם הוא חושף את הפער המצער בין הרעיון ובין המחשתו.

"קרוב לבית", של וידי בילו ודליה הגר, היה הטוב ברביעייה רק בגלל שהוא היה הכי צנוע ביומרותיו. העדינות והרוך של הסרט היו קונטרסט מרגיע לקקופוניה המחרישה והמעוורת של שלושת הסרטים האחרים. גם הוא רחוק ממושלם, גם הוא נמצא מרחק שנות אור מההישגים הקולנועיים של חמש השנים האחרונות, אבל הוא לפחות מהווה שיעור הגון בענווה. "ג'נם ג'נם", סרטו החדש של חיים בוזגלו, מעין רימייק ל"נישואים פיקטיביים" של עצמו, הוא פחות סרט קולנוע ויותר התקף אפילפסיה. כמו סרטו של חלפון (וכמו "הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי), גם בוזגלו רוצה לעסוק בסחר העבדות המודרני שאליו הידרדרה ישראל. בדבר אחד בוזגלו הצליח: הצפייה בסרט מפרכת לא פחות מנשיאת שקי מלט במעלה בניין בן ארבע קומות. ההזדהות עם מצוקת העובדים הזרים היתה רבה.

חוץ מ"ג'נם ג'נם" שהיה טוטל-לוס, שאר הסרטים סובלים מתסמונת ה"כמעט". היה שם משהו נכון שהתפוגג בדרך בין מעבד התמלילים אל מסך הקולנוע. מה שמצער בסרטים האלה הוא שכל הנושאים שבהם הם עסקו היו ראויים מאוד, וכולם עשו נכון בניסיון שלהם לשלב בין סיפורים משפחתיים פרטיים ובין סיטואציות בעלות השלכות לאומיות. אבל כולם נפלו על שזירה תסריטאית לא שלמה ועל בימוי לא אחיד. כאילו חזרנו לאחור ושוב הנושאים בקולנוע הישראלי חשובים מהחוויה הקולנועית. ב-1998 אולי היינו מקבלים בחיבה גדולה יותר את "איזה מקום נפלא", "מוכרחים להיות שמח" ו"קרוב לבית", אבל כיום נדמה שיוצריהם - שהיו הבטחות גדולות - נותרו שרידים של עשור מודחק. התעוזה הקולנועית שלהם מעודדת, אבל ספק אם הם ימצאו קהל שיצפה בה.

התסכול מהמלאי הקולנועי שהוצג שלח אותי בחיפוש אחרי הבטחות מסקרנות לעתיד הקולנוע בארץ. תחרות הסרטים הקצרים היתה גם היא מעט מתסכלת. כמעט כולם עושים את אותו הדבר. דרמות טלוויזיוניות שגרתיות, מיינסטרימיות, נטולות תעוזה. הכל נראה כמו התחרות לביים את העונה הבאה של "מעורב ירושלמי". אמירה קולנועית של ממש, או יכולת ויזואלית לספר סיפור, לרוב לא נמצאה שם. ובכל זאת היו כמה הברקות.

טליה לביא, בוגרת סם שפיגל, שכבר התגלתה כבעלת עין מקורית בסרטה "שיבולת בקפה", הציגה סרט בשם "חיילת בודדת", שלרגעים נראה כמו שילוב בין "קרוב לבית" מהתחרות העלילתית ובין "האח של דריקס". הסרט, עם דנה איבגי בתפקיד הראשי, היה מקורי פחות מ"שיבולת בקפה", אבל הוא הוכיח שגם בדרמה שגרתית יותר יש ללביא כישרון מוכח לפנות לעבר הלא ברור מאליו. "טבור" של נטעלי בראון (אוניברסיטת תל אביב) ו"יומולדת" של אסף קורמן (קמרה אובסקורה) לא ריגשו אותי במיוחד, אבל מגיע להם ציון לשבח על כך שהיו חריגים בנוף הסרטים האחרים. היתה בהם תעוזה ורוח פרינג'ית והם הלכו איתה די רחוק. בעולם קולנועי שהולך ונהיה הומוגני ונוסחתי אלה שמעזים לחרוג משורות המסדר ראויים לקריאת עידוד.

אבל הסרט שאהבתי, והתגלית הגדולה במקבץ הסרטים הקצרים עבורי, היה "אקונומיקה" של אלון בנארי מאוניברסיטת תל אביב. ככה צריך להיראות בעיניי סרט סטודנטים. קצר, ממזרי, מסוגנן, עשיר בקולנוע, רזה במילים (במקרה הזה, נטול מילים בכלל). כאן המצלמה והתנועה מספרים את הסיפור. הסרט, על פי סיפור של שהם סמיט, עוסק בחרדותיה של קשישה כשעוזר הבית האפריקאי מגיע לנקות את דירתה. בנארי עובד היטב עם המצלמה ועושה סרט רב מחוות לאחים כהן ולדני דה-ויטו שעובר בקלות ממותחן לקומדיה לדרמה. שופטי התחרות, שמחתי לגלות, חשבו כמוני והעניקו לסרט את הפרס הראשון והמוצדק לחלוטין.