מדינת יש"ע

מנהיגי יש"ע מדברים אל השלטונות כמו היו באי-כוחה של מדינה זרה. במדינתם הסוררת מתגורר עם שפיתח חוקים משל עצמו והתבדל מן המדינה ההגמונית באורחות חייו ובאמונותיו. יש לו מערכת חינוך נפרדת, תנועות נוער, אוצר משלו, גיבורים משלו, יישובים משלו, והוא דובר שפה שונה מזו המדוברת במדינה השכנה. ישראל דורשת מהמדינה הסוררת לציית לחוק הנוהג אצלה, ואילו היא כופרת בחוקים הללו ומציגה דרישות אשר קבלתן כרוכה בוויתור על חלק מריבונותה של המדינה ההגמונית. 

ככל מדינה תוקפנית, גם המדינה הסוררת משימה עצמה שוחרת שלום, ולכן היא מכריזה כי היא דורשת היתר להתפרע ומאיימת כי אם לא תורשה להשתמש באלימות מדודה, יצוצו קיצונים העלולים לנקוט אלימות קטלנית. האיום הזה הוא פרקטיקה שכיחה בסביבתנו הקרובה ובמקומות אחרים.

שפת המדינה הזרה שייכת למשפחת הלשונות השמיות, וצלילה מזכיר את הלשון העברית. אבל מובנן של המילים בשפה זו שונה הוא. למשל, "מעשה כוחני שתכליתו לסכל את הכרעתם של המוסדות הנבחרים" הוא, בלשון מדינת יש"ע, "מחאה בלתי אלימה". "דרישה להכיר בהפרת חוק כדרך לגיטימית למחאה" היא "דמוקרטיה". "המרדה" בלשון תושבי המדינה השכנה היא "היענות לצו התורה, כפי שהוא מתפרש על ידי רבנים המקבלים שכר מהמדינה ההגמונית".

"פשיטת המוני אדם לשטח צבאי סגור" היא "עזרה לאחינו הגיבורים בגוש קטיף"; "מפקדי הצבא והמשטרה" הם "קלגסים הבוגדים במצפונם תמורת שכר וקידום"; "העברת מגוריהם של אנשים למרחק קטן מבתיהם ופיצוי נדיב תמורת האי-נוחות הנגרמת להם", היא, בלשונם, "טרנספר"; "שכונה נאה במקום היפה בארץ" היא "מחנה הסגר"; "כנסת" היא "עדת משוחדים" – ו"ממשלה" היא "המאפיה של שרון".

לנגד עינינו מתגשמת אזהרתם הישנה של מתנגדי הכיבוש, כי מדינת המתנחלים תצבור כוח ובשעת מבחן תמרוד במדינת ישראל. זה היה צפוי, מפני שהתהליך מוכר במדינות אחרות שהקימו מושבות. הדוגמה המובהקת היא "אלג'יריה הצרפתית", שניסתה למוטט את הרפובליקה. כל האזהרות מפני השוואה פזיזה בין מה שהתרחש בצרפת לפני 50 שנה לבין מה שקורה בביתנו מתנפצות נוכח המחזות בדרום.

כמו המתיישבים באלג'יריה, פיתחו המתנחלים שלנו אינטרסים המנוגדים לאינטרסים של מדינת האם. הם הקימו שלטון אוטונומי, הם מתיימרים להיות נוטרי האינטרס הלאומי, הם מאשימים את השלטון המרכזי בגידה וממרידים את הצבא. כמותם, גם אנשי יש"ע אומרים כי במקום להתפשר עם המוסלמים יש "לתת לצבא לנצח", וכמותם זוממים "קיצונים" במחנה המורדים לפגוע במוסלמים כדי שכל האנרגיה הלאומית תופנה להתגוננות מפני התקפה רבתי. גם היחס למנהיג, איש צבא כריזמטי שאיכזב את תוחלת המתיישבים, דומה מאוד בשני אגפי המשוואה. אצלנו טרם נלכדה מחתרת המנסה לפגוע בראשי השלטון, אבל זו התפתחות צפויה. 

וכמו בצרפת של מחצית המאה הקודמת, כך אצלנו: את הקריאות הנרגשות לאחדות לאומית ולאחריות לאומית יש ללוות בהפגנת עוצמתה של המדינה. רפיון יהיה כהכרה בזכות קיומה הנפרד של המדינה הסוררת, מדינת יש"ע.

יש לומר אמת: הסיבה העיקרית לתמיכה הרבה בשרון אינה מעוגנת בשכנוע פנימי עמוק, אלא בתוקפה של הממשלה באשר היא ממשלה ובהחלטת הכנסת באשר היא כנסת. די בנימוק הזה כדי לחייב את כולנו. אבל ההנחה, כי רובו של העם היה תומך במדיניות הפוכה, לו שרון היה זה הנוקט אותה, אינה מעוררת התפעלות מן הדמוקרטיה - משטר שאינו אלא הרע פחות משאר החלופות.