שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קושמרו בסוף היום
    במקרה של הפיגוע בסיני חיכו הצופים עד צאת השבת כדי לקבל את המהדורות המיוחדות שלהם. רענן שקד סבור שיש מקרים שלא צריך לבקש יותר מזה
    עדיף באיטלקית: פיגוע בשארם א-שייח', כל הערוצים

     

    אלוהים, פיגוע ענק בסיני! שלושה פיצוצים! עשרות הרוגים! רגע, שניה, מה זאת אומרת כנראה שאין הרוגים ישראלים? מה אין? פשוט אין? כולה ערביה ישראלית נפצעה קל? לא, לא. זה לא בא בחשבון. רוני דניאל, כתבנו, מה מניין הפצועים? רגע, צבי יחזקאלי, אל תלך. מה אמרת? ישראל הציעה למצרים סיוע ונדחתה? אז אפילו את משלחת החילוץ אין לנו?

     

    אלוהים, אנטי-קליימקס ענק בסיני! שלושה פיצוצים! עשרות הרוגים, וככל הידוע, אפילו לא אחד מהם ישראלי! מה אמרתם רשום בלוח השידורים? "הסימניה" עם הבת של שלמה ארצי? קדימה, שימו את זה, נסגור הבאסטה.

     

    כך קרה כי צופה ישראלי שהתעורר למידע ראשון על הפיגועים בסיני בשבת בבוקר זכה למבזקים בני עשר דקות בכל שעה

    עגולה – ובמצטבר, לפחות זמן-מסך

    ודיווח חדשותי מכפי שקיבלנו בפיגועים האחרונים בלונדון. במקרה לונדון עברו הערוצים המרכזיים כאן לנוהל פיגוע שהחרים שעות שידור שלמות. אבל העסק בסיני – שדווקא סיפק את החומר המצולם ההיסטרי שלונדון חסכה מאיתנו, כולל רגע האימפקט עצמו – התגלגל כדיווח כמעט אנקדוטלי על התנגשות רכבות סיבירית: זה קרה, נקדיש לזה קצת, נניד בראשנו לאות השתתפות, מסכנים התנינים, ויעקב וגדי, אין צורך שתגיעו לאולפן.

     

    רק בשבת בערב הגיעו המהדורות המיוחדות, שידעו גם הן להציע בעיקר גרסאות סן-רמו ל"פתאום שמעתי בום גדול" ("רצתי לטראסה וראיתי גרנדה פומו". אוף, באיטלקית אפילו זה נשמע הרבה יותר מפתה!). והאמת, לא בטוח שזה היה שיקול מוטעה; הג'יהאד העולמי מפיק עוד ועוד בניינים מתמוטטים, והמידע הקשה הוא כל מה שעוד מזיז לנו. ובשביל המידע, עשר דקות כל שעה עגולה – וקושמרו מורחב בערב – בהחלט יכולים להספיק.

      

    תרכיז קדישמן: "הכבשה הכחולה", ערוץ 8, שבת 21:30

     

    אמן זקן, מה יש לו בחייו? "הכבשה הכחולה", סרטם של דני דותן ודליה מבורך על מנשה קדישמן, הביא תחילה את דיוקן האמן כאיש לא-צעיר: שינה, נימנום, הירהור מזדמן, זכרונות. אבל בהמשך הביא הסרט גם קדישמן פעיל וחיוני, השולט ביד רמה על פועלי הברזל המייצרים את עבודותיו.

     

    בגלביה ומקל ביד, תחתונים מבצבצים ומעיל גשם, קדישמן נראה כיום כספק משיח חילוני, ספק תמהוני אורבני. "הכבשה הכחולה" לא התיימר להביא יותר מאשר תרכיז קדישמן, והפך לקסם בזכות קסמו הגדול של האיש. רגע השיא היה הסיור בבית המוזנח והמתפורר שבו גדל, כשבפרץ יצירתיות פתאומי מתחיל קדישמן לצייר על הקירות החשופים את אחותו ואמו, את עצמו, את כלי המטבח. זה רגע פיוטי מאוד, קולנועי לגמרי, שנותן באחת חיים חדשים לקירות מתים, ומעביר היטב את התמימות, הילדותיות והקסם שקדישמן מצליח לשמר.

     

    למרות איומיו המזדמנים של קדישמן "לפתוח את הפה" על עולם האמנות המושחת, הסרט לא מתפתה לכיוון הנשכני הזה, ונותר בטריטוריה הרגשית-אמנותית. זו בחירה נכונה; גם אם "הכבשה הכחולה" הצריך קצת סבלנות, המאמץ היה שווה רק כדי להתאהב בקדישמן מחדש ולהגיע לסצינת הסיום הפסטורלית עם המשפחה על הגג, מהיפות שנראו כאן.

     

    צריך להגיד:

     

    • שבוע היעדרות, ואתה חוזר הביתה ומגלה שמישהו גנב את הטלוויזיה. כבר כשיצאת זו היתה עונת מלפפונים, אבל כרגע גם מלפפונים נראים כמעדן גורמה שאפשר רק להתגעגע אליו. הטלוויזיה שלכם, בשניה זו, היא מקרר ייצוגי ערב פירסום דו"ח העוני; אין בה כלום, זולת בקטריות מלפני שנה.
    • היובש הגיע לשיא בשישי בערב, עת שידרו שלושת הערוצים המרכזיים סרטי קולנוע לפרנסתם. הייתי רוצה, בהתאם, לנצל את המומנטום ולבקש בכל לשון של בקשה מכל מי שלקח מפה את הטלוויזיה שלנו: נא להחזיר, לפני שאני קורא למנהל. פשוט להניח על שולחני מחר בבוקר. תודה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "קושמרו בסוף היום"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים