כדאי לומר זאת כבר בהתחלה: "הנפש היא אפריקה", ספר השירה החדש של נורית זרחי, הוא קפסולת יופי מהממת. בה בעת, זהו ספר שכמעט בכל עמוד שבו, כמעט בכל שיר, משורטטת מפה של עצב ואובדן מצמיתים בעוצמתם.
שירתה של זרחי מתרחשת בשני מרחבים: הראשון הוא המיתולוגי והפנטסטי, שבו "האגסים הולכים אחורנית", שבו "הלילה רוצה שנהיה הכפרים הקטנים שבלעו את אבק הכיוונים". בדמיון של זרחי יכול להתחרות רק האבסורד שלה (שני היסודות שדומיננטיים מאוד, לצד ההומור, גם בספרי הילדים הנהדרים שלה): "לחתולות החדשות בשכונה, שהצמיחו להפליא פרוות חורף, יש חלום קטן ועגול, החלום של קיומן. הן חידות זעירות שהגיעו בצמוד לפתרונן".
המרחב השני הוא הפרטי, של הבית, השכנים, רחובות תל אביב, וגם של זיכרונות ילדות, של אהבה והעדר אהבה, עולם סדוק שבו "אני מופיעה לעצמי
ונעלמת / זה כמו להדביק את שברי הזמן ברוק". המעבר המפתיע הלוך ושוב בין שני העולמות האלה הוא הכוח המחולל הגדול של הספר, לפעמים באותה שורה עצמה. כך, למשל, בשיר "אטלנטה", שיר קורע לב על ניסיון בריחה מגבר - "...בצעדים נטבעים דלת אחר דלת לחלוף / במסדרון שנתם של אחרים מעבר לקירות. / עכשיו ברז או שעון מדברים בשפתו / של זה שאני מעדיפה להתגורר מפניו במלון", ניסיון שאינו מצליח כיוון ש"ברור שזו אני העומדת על כך / שאקח אותי חזרה לתוך ביתי, לתוך חדרי, / שם נשב אני ואני על מזוודות / מקועקעות בכל הבטחות העולם".
לגעת ביופי
אין לטעות: למרות יופיו הרב, הספר חף מכל התייפייפות, מיופי מלאכותי למען יופי בלבד. "הנפש היא אפריקה" הוא יצירה כנה וחשופה, שבה זרחי, כ"מפענחת הירוגליפים בחושך", מספרת בכאב גדול על בדידות ועל נטישה, כמו, למשל, בשיר "קלף": "...ומי איננו אי? ... / האם אפשר לנטוש מישהו בלי דעת / כמו שמאבדים מפתח, פלאפון, פנקס? / והאם יתכן שגם אתה הופך לאי / כל אימת שאני מפנה את הגב".
המיתולוגיה, כאמור, והאגדה, הם המקומות שבהם זרחי חשה בבית, שלפעמים הוא בית תפילה ולפעמים בית שחרב: "ולו הוזהרת, היית מחליפה את לידתך / או את פניך? איך האגסים הולכים אחורנית, / ההרים נטחנים לכוכביות ים / ודאי היית רוצה למחוק מאחורייך אלף אניות מתים.... // לכן את הגדולה במאמינות / אבל האם גם בך תעתעו האלים כבכולנו. / טיפת כחול זוהרת עד מעבר למותך".
כמה רגעי השלמה מתגלים בספר הזה, השלמה עם כך ש"החיים מסתירים מאיתנו את הפסדנו" ובייחוד עם חלוף הזמן. "פשוט מבלי להיזהר, נתתי את חיי לרגעים, לימים, לשנים", אומרת זרחי בסופו של שיר אחד, ובשיר "פיתוי", מציירת בצבעי הדמיון שלה את הרגעים בהם הזמן הוא זמן הכתיבה וזמן העתיד כאחד: "יבשת החדר נקרעת – האי שתחתי / מתפשט כשריד ארכאי - / מפתה אותי בחשיבותו / להמשיך מול השולחן הזה את מלאכת האוויר / בבוקר שחיכיתי לפגוש בו את היום".
בשיר הנושא של הספר כותבת זרחי: "מעבר לקו האופק עומד שולחן. כשאתה נכנס בדלת נעות מעליו ניו יורק, גיברלטר, לונדון. אבל הנפש היא אפריקה. לפי הקעקוע שחורט הזמן בגופים תוכל לנחש". השירה העברית, על אף איכותה הגבוהה, הולכת ונדמית בעשורים האחרונים יותר ויותר ליבשת מבודדת ומרוחקת, שרק מעטים מבקרים בה. ביבשת הזו, קווי האורך והרוחב של "הנפש היא אפריקה" הם מצייני מקום לחלקת אדמה נדירה בעושרה, פוצעת ביופיה.
