השער לספר השירים החדש של זלי גורביץ', "זמן בָבָ" הוא כפול: שמו המיוחד (מה זה בב?), והטיפוגרפיה יוצאת הדופן, שמשתדלת לדמות את דפי הספר למסך מחשב: פונט גדול, המטשטש את ההבחנה בין שירה קצוצת שורות ופרוזה ארוכת שורות; ניקוד חלקי חופשי ויצירתי; ושימוש מגוון בסימנים שאיננו רגילים לראות בדפוס, אך מכירים היטב מהמסך – כמו טילדה ושטרודל, אותיות לועזיות שחודרות כמו בטעות הקלדה אל המילים העבריות, וציוני שעת הכתיבה בספרות דיגיטליות מובהקות.
הרצון לדמות את דף הנייר לצג מחשב נובע מהעניין העמוק של גורביץ' בתהליך הכתיבה עצמו, ומנטייתו (שיש לה תקדימים רבים בשירת המאה העשרים)
להעדיף את פעולת הכתיבה – כהתהוות או כתנועה – על-פני תוצריה המגובשים, החתומים, "המושלמים". ספר שירה הוא בדרך כלל אסופה של תוצרים כאלה, שאותם אנו מכנים שירים. ברגע שהם מודפסים בספר הם חדלים להתהוות וזוכים, לכאורה, לצורתם הסופית. נכון שהמשורר עשוי לשכתב אותם לקראת פרסום מחודש, ונכון שהזמן החולף עלול להשחיתם ואפילו להטביעם כליל בתהום הנשייה – ובכל זאת אנו נוטים לראות בשירים אובייקטים כמו-נצחיים, בלתי-משתנים, הקוראים תיגר על הזמן.
"זמן בב" קורא תיגר על קריאת התיגר הזאת. במקום לנסות להיחלץ מציפורניו של הזמן החולף הוא מנסה לפלרטט איתו ולהידמות לו. על כן נוח לו בטיפוגרפיה המחקה מסך של מחשב, שכן זו הזירה שבה השיר התהווה, ובה הוא כמו ממשיך להתהוות מול עינינו. "לא שירת סטילס / שירת מסך / שירת וידיאו" (עמ' 6) כותב גורביץ' ורומז לפרדוקס הטמון במאמציו של דף הנייר לחקות מסך מחשב: החיקוי הזה נובע מהרצון להעניק לדף תנועה וחיים שלכאורה אין בו, אבל התוצאה מאיימת להיות הפוכה, שכן החיקוי אינו אלא פלט מדפסת, כלומר צילום סטילס של המסך.
אלא שמתוך ההבחנה הבעייתית הזאת מתגלה לפתע, כמו בפעם הראשונה, סוג התנועה המיוחד, העתיק כל כך, האופייני לכתיבה ולקריאה: אות רצה אחרי אות, מלה אחרי מלה ודף אחרי דף, בזרימה החומקת מכל ניסיון ללכוד אותה באמצעות דימויים הלקוחים מצילום (סטילס, וידיאו). והזרימה הזאת היא זו שגורביץ' מחפש ומוצא ב"זמן בב".
בסופו של דבר, דווקא ההבדל בין מסך לנייר הוא שנותן את הטון: על הצג אנו יכולים לערוך את השיר – למחוק, לשנות – וזאת בדיוק האפשרות שזלי גורביץ' נמנע ממנה, כאשר הוא ממיר את מסך המחשב הממשי בדף הנייר המחקה מסך מחשב. בדיוק כמו בחיים, ב"זמן בב" אי אפשר לסגת ולתקן, רק לזרום הלאה. זה גם המקום שבו שירת הבב נפגשת עם מסורת הדאדא והסוריאליזם – מבעד למושג "הכתיבה האוטומטית".
לא מדובר אומנם בכתיבה אוטומטית קלאסית, ובכל זאת ניכר הרצון של גורביץ' להימנע (או להעמיד פנים שהוא נמנע) ממחיקה, מתיקון, משכתוב, מכל ניסיון לנקות את השיר מסיגי הזמן שמתוכם התהווה. כי אין סיגים כאלה: מה שבא בא. השיר נכתב מאליו. הוא מתגלה אך ורק מבעד לנכונות לחפש אחריו ולכוון אליו, אך גם לחמוק ממנו רגע לפני שהוא נעצר, נחנק וקופא למוות. ולפעמים, מבעד לזרימה הפרועה הזאת ולמזרקות המילים המופלאות, שמזנקות מתוכה כדי להתנפץ, לקרוס ולזנק שוב, מבעד להשתטויות ולהשתוללויות, הקסם המבוקש מבליח. השער נפתח, המסך עולה, ואנו חשים לרגע בתנועתו המסתורית, המתפזרת, של הזמן: נוגעים בַבָבָ.
- זלי גורביץ, יליד 1949, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. זהו ספר שיריו השמיני
- מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".
