למה המדינה לא עוזרת לבנות שאימן נרצחה?

עופר דמתי הוא גבר בן 38 עם אחריות כבדה. הוא מגדל לבדו את שתי בנותיה של אחותו איילה, שנרצחה לפני 7 שנים. ובכל שנה, המאבקים מול המוסדות השונים רק הופכים קשים יותר, בניסיון לשרוד בכבוד. מעבר להתמודדות עם מותה של האם והאחות, מסתבר, ישנה התמודדות מסובכת לא פחות מול מדינת ישראל ויחסה לקורבנות הפשע.

עופר היה רווק צעיר כשחנוך הופטמן, בעלה לשעבר של אחותו, רצח אותה במכות פטיש בראשה. איילה דמתי נרצחה על ידי בעלה לשעבר בזמן שישנה

 עם שתי בנותיה בחדרן. הבעל התגורר בביתה של דמתי לאחר שחלה ועבר ניתוח שגרם לנזק בלתי הפיך במוחו, נזק שייתכן וגרם לרצח של איילה. הופטמן נדון ל-10 שנות מאסר בשל מצבו הפיסי והנפשי. הוא ישתחרר בעוד כשנתיים.

בעקבות הרצח החל עופר לגדל את שתי בנותיה של איילה, שהיו אז בנות 9 ו-7 . מהר מאוד גילה שאין מי שיתמוך בו, וחמור מכך - הביטוח הלאומי הכריח אותו לשלם חוב של איילה, כדי שיוכל לקבל קצבת שארים עבור הבנות.

כיום מתגוררים עופר והבנות יחד עם הוריו הסיעודיים והמטפלת הפיליפינית, בדירת שלושה חדרים בחולון. לעופר הוסבר כי הוא אינו זכאי למגורים מטעם משרד השיכון כי "הוא אינו עומד בקריטריונים". את הטיפולים הפסיכולוגים לבנות הוא מממן מכיסו, וכך גם את השיעורים הפרטיים והחוגים.

עופר מספר על חיי היום-יום הקשים בדירה הקטנה: "אבא שלי חולה פרקינסון ואלצהיימר והוא סיעודי לגמרי. אמא שלי הפכה לסיעודית בעקבות הרצח, למרות שהיא רק בת 64. אנחנו גרים כולם באותה דירה וזה לא פשוט. לאמא שלי יש בעיה נפשית ואבא שלי נמצא במצב קשה בגלל המחלה והבנות לא יכולות לחיות היום בשקט אחרי מה שעברו".

בשנתיים האחרונות החל עופר לקבל קצבה של 4,000 שקלים מהביטוח הלאומי, לאחר שהוכר כמשפחה אומנה של הבנות. הוא פנה למשרד השיכון מספר פעמים בתקווה לקבל דיור, אבל נענה לפני כחודש שהוא אינו עומד בקריטריונים של מספר נפשות מינימלי. ועדה עליונה של המשרד לא מצאה סיבה לחריגה - ולכן הוא מקבל עזרה בשכר דירה בגובה של 500 שקלים בלבד.

אבל חכו, זה לא הכל. מסתבר שבעוד קרבנות הפשע נאבקים כדי לשרוד ולחיות, מבצע הפשע - דווקא ייהנה ממה שיש למדינה להציע. עופר מספר: "דרך העובדת הסוציאלית שלנו, הבנתי שדווקא הרוצח, שישתחרר בעוד שנתיים מהכלא יהיה זכאי לדיור. כלומר הבנות, כבנות של קורבן לא זכאיות לכלום, אבל הוא, כאסיר לשעבר, זכאי לתנאים סוציאלים. אני נושא בנטל הכלכלי של הגידול שלהן בגלל מה שהוא עשה - אבל אני, עבורן, לא זכאי לכלום".

עופר אומר שהוא מנסה להעניק לבנות חיים נורמליים ככל האפשר, אבל זה קשה. "האבסורד הגדול הוא, שבמשך שנים רציתי לשלוח אותן לחוגים

 ואמרו לי שהן לא זכאיות ללימודים בחינם בתור בנות של קורבן. ואז התקשרה אלי העובדת הסוציאלית ואמרה לי שלא נעים לה, אבל ניתן לממן להן את החוג מטעם קרן ילדי שיקום האסיר. זה הרגיז אותי מאד, אבל לא היתה ברירה כי הילדה רצתה מאוד ללכת לחוג כדורעף. אז בלעתי את העלבון השתמשתי במימון של הקרן".

עורכת הדין דיקלה טוטיאן, ממרכז נגה, (הקרייה האקדמית אונו)מייצגת את דמתי מול משרד השיכון. "לצערי הרב", היא אומרת, "המערכת לא מבינה את הקשיים והצרכים של נפגעי עבירה ולא מתאימה את עצמה לצרכים הללו. למרות שדווקא בנפגעים צריך לטפל, נותנים עדיפות לפושעים".

עו"ד טוטיאן מוסיפה: "מדובר במקרים קשים ורגישים, ולצערי הם מטופלים באטימות. אנחנו מייצגים את עופר בערעור מול משרד השיכון ומה שנורא כאן הוא שהאסיר הפוגע עונה לקריטריונים של משרד השיכון מכיוון שהוא אסיר משוחרר והוא זכאי לדיור והבטחת הכנסה עם שחרורו - והבנות לא זכאיות לדיור ברמה בסיסית".

תגובה: אנחנו סובלים מקיצוצים

ממשרד השיכון נמסר בתגובה ל-ynet כי המשרד "מתמודד עם עשרות אלפי מחוסרי דיור במדינת ישראל באמצעות מסלול סיוע בשכר דירה. הסיוע ניתן ברמות של בין 500 ל-1250 שקלים. מסלול הסיוע, כשמו כן הוא – סיוע. משרדנו מתריע בכל שנת תקציב שיש לעבות את סכום הסיוע, במיוחד בתקופה שרמת הדולר עולה, וכידוע משק דירות להשכרה צמוד לדולר. אולם, משרדנו סובל מקיצוצים עמוקים ביותר שהפועל היוצא הוא פגיעה באוכלוסיות חלשות. 

"בנוסף, בשנות ה-60 וה-70 נבנו עשרות אלפי דירות ציבוריות למחוסרי הדיור. מאז שנות ה-80, הפסיקו את בניית הדירות הציבוריות, ובצד זה נערכו ונערכים מבצעי מכירות לדיירי הדיור הציבורי. משמעות הדבר: מחסור חמור בדיור ציבור באזור המרכז. משפחות קשות יום, ברוכות ילדים, ואפילו נכים, מתקשים לקבל דירה ציבורית במרכז הארץ, והפתרון היחיד שיש בידי משרדנו הוא מסלול סיוע בשכר דירה. המשפחה בכתבה פנתה לוועדה העליונה לטיפול בבקשה. סמכויות וועדה זו מוגבלות. מוצע שמשפחה זו תערער בפני הוועדה הציבורית, ונראה כי סכום הסיוע יגדל משמעותית".