טוסקנה: חלום הזדמנויות

את העשור השלישי לחיי חגגתי, כמתבקש, במסיבת הפתעה מרגשת. עשר שנים במסיבת אחר-כך, מטופלת בבעל, בשני ילדים ובעבודה תובענית, היתה לי רק בקשה אחת: קחו אותי הרחק מכאן לטוסקנה היפה. שם, כך שמעתי, יש וילות רומנטיות, נופים נחשקים ואוכל משובח. ואם אפשר, בבקשה, שהכל יהיה בהפתעה.

חלומות, כידוע, אוהבים להתנפץ אל מול המציאות האכזרית. במקרה שלי, המציאות עלתה על כל חלום. טוסקנה היתה בדיוק מה שדמיינתי,

 לא קמצוץ אחד פחות. היא העניקה לי שבעה ימים קסומים של שיכרון חושים, נופים וטעמים, שרק פגם אחד היה בהם – רגע החזרה הביתה. הכל נותר כרצף של זיכרונות קטנים ומתוקים: השקט המופלא של הבוקר שחודר לחדר בבית של אלונה ששכרנו, הנוף הנשקף ממרום מגדל הפעמונים בלוקה, הכיכר השוקקת של סן ג'מיניאנו, היין הביתי שגילגלנו על הלשון בלמולה והיין המתוק עם הקינמון שלגמנו בפסטיבל ימי הביניים בעיירה קטנה שאת שמה שכחתי. וכמובן, מי יכול לשכוח את ריח הגבינות ברחובות פיאנצה, את הפרחים על המרפסות בוולפיה הקסומה, או את טעם הפסטה במסעדה בפייזולה על המרפסת המשקיפה לפירנצה היפה. שלא לדבר על הקפה המצויר בצ'רטלדו אלטו, או הגשם שהבריח אותנו מרחובותיה הציוריים של ברדה אין-קיאנטי ושוק הקרמיקה במונטלופו. הנה היא, טוסקנה שלי.

הבית של אלונה הבסיס שלנו

בטוסקנה היה הבית של אלונה הס, שחגגה כמונו 40, עזבה את הארץ לפני 18 שנה לטובת איטליה ועשתה מה שכל בחורה ששכל בקודקודה צריכה לעשות: התאהבה באיטלקי. היום יש להם שני ילדים ושטח קסום בכפר פצפון ונטול ייחוס, במרחק 20 דקות נסיעה מפירנצה, שעליו עומדים ביתם ווילות נוספות להשכרה.

את הבית, ששורשיו מגיעים עד המאה ה-12 וברזומה שלו רשומה גם קריירה של כנסייה, רכשו לפני כ-12 שנה ומאז הם לא מפסיקים לשפץ אותו. בחדרי האורחים מערבבת אלונה שידה ישנה שרכשה בשוק פשפשים עם ספה שקנתה באיקאה, ואיכשהו זה נראה מאוד איטלקי.

בבית "שלנו" (ככה אני מתעקשת לקרוא לו), שמתאים לשני זוגות, יש שתי קומות שמדרגות אבן מחברות ביניהן. בקומה התחתונה יש מטבח עם כיור אבן, ארגז נדוניה שבו מוצפנים כלי הקרמיקה, פינת אוכל וטלוויזיה שאיש לא הדליק. בקומה העליונה – שני חדרי שינה רחבי ידיים עם מיטות שמזמינות לצלול בהן ולהישאר שם כל היום, אם רק טוסקנה לא היתה מחכה בחוץ.

הבית של אלונה רחוק שנות אור מהצימרים של ישראל. אין בו ג'קוזי, גם לא מכונת קפה או סבונים קטנים על המיטות. הצניעות, שכל-כך הולמת את המקום, היא שם המשחק.

בבקרים רכנה איתנו אלונה מעל המפות, שירטטה לנו דרכים נסתרות,

 הפנתה אותנו למודעות קטנות על חגיגות כפריות. כשראתה כמה אהבנו את כלי הקרמיקה המקומיים, רשמה לנו כתובת של מפעל קטן ליד הבית, ובערב הזמינה לנו שולחן במסעדה הסמוכה, מול השקיעה. הכל בעברית, עם רצון אמיתי לעזור בלי להתערב יותר מדי.

אמא של אלונה, אורנה, גרה בירושלים ומשם היא משווקת את הבית באיטליה. היא עצמה מגיעה לביקורים תכופים, ולכן הכינה לאורחים חוברת עם מסלולי טיול, שמתאימה בעיקר למי שאוהב, כמוה, מוזיאונים וארכיאולוגיה. המחיר: מ-5 ביוני עד 15 באוקטובר 780 יורו לשבוע (לכל הבית, המתאים לארבעה אנשים ובהחלט גם לשני זוגות). בשאר ימות השנה 650 יורו.

רחוב האהבה, רחוב הנשיקה

הבית של אלונה היה רק סימן ראשון לקסם של טוסקנה. כבר מהיום הראשון

 קיבלו אותנו בחיבוק חם הגבעות הירוקות עטורות הכרמים והנוף הרגוע, המלטף, שנשקף מכל פינה, והניחו על שפתינו חיוך אווילי של שביעות רצון. לאט לאט הוא נכנס לנשמה, הנוף הזה, כאילו היה שם תמיד, וביום השלישי, כשירדנו מהשביל המתפתל של הווילה לערים שציפו לנו בדרכים, כבר הרגשנו שתמיד היה חלק מחיינו.

בדרכים מחכות פנינים אמיתיות: ערים קטנות וציוריות מוקפות חומה הנראות כאילו דבר לא השתנה מאז ימי הביניים, ובכל אחת מהן כיכר מרכזית שמדריכי הטיולים נתנו בהן סימנים (בגרבה אין-קיאנטי הכיכר בצורת משפך, זו שבסן ג'מיניאנו דווקא בצורת ביצה).

סיינה וסן ג'מיניאנו עם מגדליה המפוארים הן הערים הגדולות והמוכרות יותר, אבל לאו דווקא היפות מכולן.

אל תתפתו, כמונו, להגיע לסן ג'מיניאנו ביום של "שוק ציורי", כמו שהבטיחו לנו בספרים, כי הוא מתגלה כשוק רמלה-לוד טיפוסי, רק יקר בהרבה, שמסתיר את כיכר הביצה היפה עם הבאר במרכזה. למרבה המזל, גם הבסטיונרים האיטלקים, כמו יתר בני עמם, לא מוותרים על מנוחת הצהריים, ואז חוזר השקט אל העיר היפה.

ברחוב הראשי, ויה סן ג'ובאני, שנמתח עד פיאצה דלה צ'יסטרנה

 (כיכר הבאר), אין להחמיץ את חנות הקרמיקה הגדולה שבתוכה מסתתרים, לצד הכלים הרגילים, אוצרות נדירים כמו שולחן קרמיקה מצויר ענק ומדהים (6,500 יורו, כולל הובלה – נאלצנו לוותר) ומנגל משוכלל שכולו קרמיקה. המחירים מופרעים, אלא אם כן אתם רגילים לקנות קערה ממוצעת ב-100 יורו. אבל החנות בכל זאת שווה ביקור.

בלוקה היפה חובה לטפס, למרות הקושי, על מגדל הפעמונים שעצים צומחים עליו, כדי להשקיף מלמעלה על הגגות האדומים, הסמטאות הצרות ובתי-האבן של העיר. צ'רטלדו היא עיר קטנה ומכוערת, אך אם תיקחו את הרכבל למעלה לצ'רטלדו אלטו, תגלו רחובות ציוריים מאבן טרקוטה אדומה המטפסים לפאלאצו פרטוריו, שחזיתו מעוטרת בסמלי אצולה. מעט לפני סיום העלייה, ממש מול הקשישים האיטלקים החביבים שיושבים באמצע הרחוב וקוראים עיתון, נחבא בית קפה קטן ושקט, שמגיש קפוצ'ינו עם ציורים מקסימים בתוך הקצף. בכל קפה ציור אחר, כל-כך יפה שממש חבל לשתות אותו.

ערים רבות מוקפות חומה שמאחוריה מסתתרים רחובות שמזמינים להיבלע בתוכם, כמו פיאנצה, עיר הרנסנס האידיאלית שלכל רחובותיה ניתנו שמות מלטפים (האהבה, הנשיקה, המזל וכו') וחנויותיה מציעות שלל גבינות ופסטות צבעוניות. או מונטריג'יוני, עיר פצפונת שאין לה דבר להציע מלבד רחובות ציוריים ושקט מפתה. כזו היא גם מונטפיצ'יאנו, שבסוף המעלה התלול שלה מסתתר מגדל עם נוף נהדר, דומו שנראה מכוער מבחוץ ומרשים מאוד מבפנים ויקב גדול ויפה שמציע טעימות יין.

את היין הטעים באמת מצאנו בדרך הקיאנטי, בעיירות קטנטנות וחביבות עם יקבים ביתיים שמציעים טעימות, חיוכים ויינות במחירים נמוכים להפליא. שתיים מומלצות במיוחד: למולה, עיירה קטנה היושבת על נוף ששווה 50 צילומים לפחות, וגם וולפיה, עיירונת קטנטונת ומקסימונת. סמטאותיה המתפתלות בין החומה, עם הפרחים הצבעוניים במרפסות, מזכירות מעט את יפו – אבל יפות יותר. חובה לעצור להפסקת צהריים בגינת המסעדה בכניסה, לארוחה שכולה חגיגה איטלקית אמיתית (לנסות את הארנבת והפנקוטה ברוטב פירות יער).

מזיעים בתור למוזיאון

ידיד טוב הזהיר אותי: "את חייבת להזמין מראש מקום למוזיאון אופיצי בפירנצה, אחרת תעמדי המון שעות בתור. בכל מקרה, את חייבת לבקר

 במוזיאון". ואני חיילת ממושמעת. ניסיתי להזמין מקום, אבל התברר שבחודש הקרוב אין על מה לדבר, כך שלא נותר לי אלא לעמוד בתור. וכך הגענו למוזיאון (צעירים, רעננים ונמרצים) ב-10 בבוקר, אבל נכנסנו בשעריו (מותשים ומרוטים) רק 4 שעות אחר-כך. מתברר שמדי רבע שעה נפתח השער, ורק כ-50 איש מורשים להיכנס. יש לאיטלקים הסברים שונים לזה, החל בשיקולי ביטחון וכלה ברצון למנוע פגיעה ביצירות האמנות, אבל בוודאי אפשר למצוא פתרון שימנע את ההתעללות הזו, שגורמת לאנשים להזיע בתור בחוץ בזמן שהמוזיאון עצמו כמעט ריק.

עכשיו תשאלו, היה שווה? ובכן, אין ספק שאופיצי, אחד מגלריות האמנות החשובות בעולם, הוא מוזיאון יפהפה. אבל עם כל הכבוד, בואו נודה: מי יכול ליהנות מהאוסף המרשים של משפחת מדיצ'י אחרי ארבע שעות המתנה.

על מוזיאון אחר, נחשב הרבה פחות ונטול תור לחלוטין, דווקא לא הייתי מוותרת: מוזיאון ליאונרדו דה וינצ'י בעיירה וינצ'י – עיר הולדתו של הגאון. במוזיאון (השוכן בטירה שנשקף ממנה נוף מדהים) מוצג אוסף של כ-100 דגמי מכשירים שנבנו על-פי שרטוטיו של דה וינצ'י, כולל השרטוטים עצמם, בכתב ידו, שהשתמרו מהמאה ה-15.

טירמיסו וקפוצ'ינו

סדר היום הקולינרי שלנו נראה בערך כך: את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר ישראלית דשנה (שקשוקה וסלט קטן) שהכנו בעצמנו במטבח של הבית "שלנו". שעתיים אחר-כך, בכיכר העיר הראשונה במסלול של אותו יום, איתרנו את בית-הקפה עם התצפית הטובה ביותר לרחוב ועצרנו לקפוצ'ינו ועוגות.

כיוון שבצהריים כבר היינו מאוד רעבים, חטפנו פיצה קטנה, והיות שבכל עיירה היינו חייבים לנסות את הגלידה המקומית, קינחנו בגביע (ואף פעם לא הצטערנו). את היום סגרנו במסעדה טובה, רצוי עם נוף מיוחד. אסור לשכוח שהאיטלקים נוהגים לסגור את המסעדות בצהריים ולשוב לפתוח אותן בערב, כך שחלון ההזדמנויות לאכול הוא צר למדי.

ולהלן הסיכומים: הפסטה תמיד היתה מצוינת (בניגוד לארץ, המנות קטנטנות, כי מדובר במנת פתיחה), כך גם הבשרים, הריזוטו והטירמיסו. אבל אף פעם, פשוט אף פעם, אל תתפתחו כמוני להזמין את הקינוח הטיפוסי, שכן מדובר בעוגיות המקומיות קאנטוצ'י, שהן עוגיות קשות ויבשות, טבולות בליקר עז טעם. גם בטוסקנה, כך למדתי על לשוני, החיים לא מושלמים.

מודיעין שלום

• הבית של אלונה: טל' 768607 - 055 - 0039. פרטים נוספים והזמנות אפשר גם אצל אורנה, בירושלים, 6723252 - 02.
• LA BOTTEGA: המסעדה בוולפיה: 738001 - 0577. 
• PAOLI: מסעדה מצוינת במרכז פירנצה, שקיימת כבר 200 שנה (המלצר הקשיש והחביב ששירת אותנו טוען שגם הוא נמצא שם כבר 200 שנה). כתובת:  VIA de AVOLINI 12, טל' 216215 - 055.
• PODERE FORRICELLA: מסעדה משובחת, עם נוף לשקיעה, ליד הבית של אלונה, טל': 659189 - 0571.