מה זו לעזאזל אחריות חברתית
כולם מדברים על זה, מנהלים מתהדרים בזה, אבל רק בודדים יודעים מה זו בדיוק אחריות חברתית. בארץ המונח הזה הפך לשם נרדף של תרומה לקהילה, אבל אחריות חברתית היא הרבה יותר מכסף. מדובר קודם כל בהתחשבות ובדאגה ללקוחות, לעובדים ולסביבה. איך עושים את הדבר הנכון - על כך במדור החדש "תעודת אחריות"
אחריות חברתית היא תחום ניהולי, שנדון כבר שנים רבות, אך עלה לכותרות בעקבות פרשיות אנרון, וורלדקום וכו', ומאז הוא מככב בכל שיח ניהולי, פיננסי, עסקי, פוליטי ומדיני. כך, למרות שטרם גובשה הגדרה מוסכמת ומדוייקת לנושא, כל העולם מדבר על אחריות חברתית (או ליתר דיוק על היעדרה).
ארגון התקינה הבינלאומי ISO נענה בשנה האחרונה לפניות שונות שהופנו אליו, והוא מגבש תקן בינ"ל לאחריות חברתית, שאמור לראות לאור בסוף 2008 ולספק מדריך שימושי לארגונים הטובעים כיום בשפע תקנים, אמנות ושאר רגולציות שקיימים במקומות שונים, כולל בישראל. כ-200 מומחים מעשרות מדינות שותפים לתהליך גיבוש התקן, ובהם ארבעה נציגים מישראל (הח"מ היא אחת מהם).
המפגש עם מנהלים בכירים בעולם מגלה תמימות דעים, ולפיה כשמדברים על אחריות חברתית, מתייחסים לעמדה עקרונית, הניצבת מעבר לציות הבסיסי לחוקים. הם מדברים על אתיקה ניהולית, ממשל נאות, שמירת כבוד האדם - בין אם לקוח ובין אם הוא עובד, דאגה לאיכות הסביבה, הגינות בעסקים. בקיצור - כל מה שנכון, ראוי ומוסרי לעשות, אך למרבה הצער אינו מאפיין את רוב הארגונים בעולם.
לעומת עמיתיהם בעולם, רבים מבין הבכירים בישראל בטוחים, שאחריות חברתית היא מונח נרדף לתרומה לקהילה, פילנתרופיה, התנדבות עובדים (או "נידובם") וכו'.
ברור, שהתפיסה הישראלית זקוקה לעדכון והתאמה לשיח העולמי. מנהלים ובעלי חברות אינם יכולים לצפות לאהדה כשהם תורמים מיליוני שקלים ובאותה שעה מפגינים חוסר אחריות חברתית כלפי עובדיהם, לקוחותיהם, הרשויות או הסביבה. ייתכן, שצדקה תציל ממוות - כנאמר במשלי, אבל בשום מקום לא הובטח שהיא גם תציל עסקים.
נורמות ותקנים של אתיקה ניהולית, למשל, היו מונעים שחיתויות במגזר הציבורי; תהליכי בקרה נאותים היו מונעים חשיפת עסקים רבים אל "הסוס הטרויאני", תוך מניעת חלק ניכר של הנזקים הפיננסיים שנגרמו בעטיו; עקרונות של ממשל נאות היו מונעים את ביזיון ההתפקדות למפלגת העבודה או עבריינות שיטתית בנושא התרומה למפלגות; בקרה וניהול תקינים היו מחסנים מפני מעילת הענק של אתי אלון וקריסת הבנק למסחר - והיו מצילים גם את המנהלים, הדירקטורים ורואי החשבון מתביעה של מאות מיליוני שקלים.
ברוב המקרים, הכשלים הניהוליים אינם נובעים מהיעדר חקיקה אלא מחולשות אנוש. במקרים אחרים ארגונים מעדיפים קיצורי דרך, שמתגלים כיקרים ובלתי יעילים. מוסף מיוחד של השבועון "אקונומיסט", שהתפרסם לפני חודשים אחדים, יוחד לניהול אחריות חברתית. כותביו קבלו, כי "כבר לא מספיק שחברה תנהל בשקט את ענייניה, לא תספר שקרים ולא תעבור על החוק, תמכור מה שאנשים מעוניינים לקנות ותעשה כסף. היום, כל החברות - ובמיוחד הגדולות - נדרשות מכל עבר לדאוג פחות לרווחים ובמקום זה, לגלות אחריות חברתית".
אלא שכתבי האקונומיסט לא דייקו, וספגו בשל כך גל של ביקורות. שכן אם חברות אכן היו שומרות על החוק ומוכרות לאנשים את מה שהם רוצים - איש לא היה מתנגד לכך שהם יעשו גם כסף. הבעיה היא, שאיש אינו רוצה לקנות מוצרי חלב רוויי תכשירים כימיים; איש אינו רוצה לאכול ירקות מהונדסים, שעלולים לסכן את בריאותו ובריאות ילדיו; איש אינו רוצה שיעשקו אותו או את חבריו בעבודה וישלמו להם שכר רעב. בקיצור, אנשים לא רוצים שירמו אותם או יפגעו בכבודם. גם הישראלים, שאינם נחשבים לבעלי תודעה צרכנית מגובשת במיוחד, הולכים ומתפתחים במישור זה, והעסקים ירגישו בכך יותר ויותר.
מרכיב מרכזי של ניהול אחריות חברתית מחייב את הארגון לזהות מיהם "מחזיקי העניין" שלו. מדובר בכל הגורמים - אנשים פרטיים, קבוצות, חברות וכו' - אשר מושפעים על ידי פעילות הארגון או משפיעים עליו. מחזיקי עניין יכולים להיות ספקים, לקוחות, ארגוני צרכנים, ארגונים ירוקים, גורמים הקשורים בשלטון המקומי או בממשל המרכזי, ארגוני סחר בינלאומיים, עובדים ועוד.
לקיחת מחזיקי העניין בחשבון היא ביטוי נוסף למתודולוגיה של ניהול סיכונים, המזהה ומדרגת גורמי סיכון, מעריכה את הנזקים הפוטנציאליים שלהם, מפתחת בעקבות כך תוכניות היערכות ומקיימת הליך בקרה ושיפור מתמיד.
"תעודת אחריות", המדור החדש של ynet, יבחן אחת לשבוע התרחשויות שונות בעסקים פרטיים, בגופים ציבוריים, במשרדי השלטון או במגזר השלישי. לא מתוך כוונה למסד אכסניית ביקורת נוספת, אלא מתוך כוונה לטפח את הבנת היתרונות של גישה זו והחדרת השיח של עולם האחריות החברתית.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
לפנייה לכתב/ת 
