מתכנס בגבולות אושוויץ

בתדהמה מהולה בצער קראתי השבוע במדור זה את התקפתו שלוחת הרסן ונטולת הבסיס של ארנון סופר, אודות ציבור המתיישבים ביש"ע. "אתם מובילים את כולנו - ביודעין - לאסון נורא...ולא אכפת לכם, חבורה אגואיסטית המנהלת מלחמת קיום אישית", הוא משתלח בהם. האמת כמובן רחוקה מאוד מכך. פיתוח היישובים ברחבי יש"ע היה מיזם לאומי בעידוד ובתמיכה של הציבור הישראלי והממסד פוליטי - כולל של אלה שכעת, משיקולים שונים, בחרו להפנות עורף למי שנענו לקריאתם להתיישב, בחרו להתכחש להם ולהכפיש את שמם בבוטות בלתי נסלחת. 

פרופ' סופר מעלה צרור האשמות שווא, שבאמצעותן הוא מנסה להטיל את כל חוליי המדינה -  מהעניין הדמוגרפי ועד הכשל בפיתוח הפריפריה - על הציבור היהודי החי מעבר לקווי 1967, אותם קווים שאבא אבן כינה "גבולות אושוויץ", ואותם מבקש סופר לקדש כתקוותו האחרונה של המפעל הציוני. בכמיהתו הנואשת ובקריאתו המבוהלת למנוסה ולהתכנסות מאחורי גדר וחומה יש כדי לאושש את השקפתם של הגורסים כי בעוד שניתן אולי להוציא את היהודים מהגטו - את הגטו לעולם לא ניתן להוציא מהיהודים. 

קשה להעלות על הדעת תיזה מופרכת יותר מבחינה מהותית ופתטית יותר מבחינה לאומית-ציונית מזו שמציג סופר. האם הוא באמת מבקש לומר לנו שעתיד הציונות כולה, שיכלה לאתגרים קשים מנשוא, תלוי כעת בחוטי תיל? מי אם לא הוא יודע שהאתוס אשר הניע את התנופה הציונית היה ההיפך הגמור: היציאה אל מחוץ לגדר. לא מכשולים גשמיים נייחים הביאו את הציונות לפסגות הישגיה, אלא תעוזה ותעצומות נפש - אותם נכסים רוחניים, שכנראה אבדו לפרופסור המלומד. 

קשה להעלות על הדעת ניגוד גדול יותר ובוטה יותר בין האתוס הציוני, עליו נבנתה מדינת הלאום של היהודים, לבין מרשם ההתנתקות וההצטופפות המפוחדת מאוחרי גדרות. הרי סימן ההיכר של הראשון הוא בניה והתיישבות, ואילו זה של השני - הרס ועקירה. סימן ההיכר של הראשון הוא אחיזה יהודית נחושה בקרקע מול איבה ערבית, סימן ההיכר של השני - ותרנות רופסת אל מול איבה זו. האתוס הציוני כלל סולידאריות יהודית מול איום חיצוני, ואילו עתה מדובר בפירוד, ניכור והתכחשות. קשה לתפוס עד כמה מקאברית היא המציאות של היום, אותה מנסים סופר וחבריו לעצב. הרי פעם גייסו היהודים ממון כדי לפדות קרקע מידי הערבים למען עמם, בעוד שההתנתקות מבוססת על תשלום ליהודים כדי לפנות קרקע לערבים. הייתכן עיוות גרוטסקי יותר של האידיאל הציוני? 

המטרופולין בן-ערובה

"הובלתם לאסון דמוגארפי", מטיח סופר במתיישבים, ומציע מתכון שיבטיח כמעט בוודאות שחיקה מואצת של הנוכחות היהודית במדינה. הרי ברור לכל שלאחר מהלך ההתנתקות, יהיה כל מישור החוף תחת איום של נשק פלסטיני תלול-מסלול. ולמי שהדבר לא ברור, יעיין נא באתרי האינטרנט של הארגונים הפלסטיניים הרדיקאליים, אלה שמייחסים את נטישת היהודים את עזה לזכות פעולות האיבה שלהם. שם הדבר נאמר במופרש. כל פעולה ישראלית נגד ארגוני הטרור תביא למטר של פגזים ורקטות על יישובי השרון, והמטרופולין ייהפך לבן-ערובה בידי הגורמים העוינים ביותר. וכאשר מרכזי אוכלוסייה, דרכי תחבורה ראשיות, נמלים ותשתיות חיוניות יהיו תחת איום הקנים של הקנאים, קשה עד מאוד יהיה להפוך את ישראל למוקד משיכה לעליה או למניעת ירידה - בפרט אם מדובר באוכלוסייה שעל פי סופר, "חוסנה הלאומי...אינו מן החזקים בכדור הארץ".

סופר קובל על "התשתיות קורסות" ומציע מרשם, שיגזור אסון על מערך התשתיות בתוך הקו הירוק. נטישת צפון שומרון, למשל, עלולה ליצור בעיה כמעט בלתי פתירה עבור משק המים הישראלי. איש לא מודע לכך יותר מסופר עצמו, שבמשך שנים הזהיר מפני הסכנה הזאת במקרה של מסירת השטח לשלטון ערבי. מי כמוהו יודע שפתרון של התפלה אינו מעשי, לפחות בטווח הנראה לעין, כחלופה למי התהום שמקורם בשומרון. וגם אילו היה מעשי, היה הדבר עולה הון עתק, שהיה גורע מה"כספים לחינוך, לתרבות...ולאיכות סביבה", שבחסרונם מאשים סופר את "המתנחלים המרושעים". 

לבסוף, מנסה סופר להפחיד עם מה שצפוי לנו באם נרגיז את פקידי הממשל בוושינגטון. כדאי שילמד משהו מהמקרה ההודי - מדינה במצוקה כלכלית ומדינית, שלא נכנעה ללחץ בינלאומי ולאיום בסנקציות וסירבה לקבל את מרותה של ארצות-הברית בעניין הגרעין. וראה זה פלא: בתוך שנים אחדות כבר יש ביקורים הדדיים בוושינגטון ובניו-דלהי ואפילו הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי למשך עשור שנים - הסכם שעלול לפגוע קשות בתעשיות הביטחוניות של ישראל הצייתנית, הממושמעת והמתחשבת בכל גחמותיה של אמריקה. כי שם, בוושינגטון - ועוד יותר בטקסס - מכבדים את מי שהולך זקוף. במקום להשקיע מחשבה כיצד לפייס פקידי ממשל סביב היישובים והמאחזים, כדאי שהמדינה תפנה את מאמציה לעורר את תמיכתם של המוני הנוצרים האמריקנים המזדהים בלהט עם ישראל, ושבלעדיהם - כפי שהוכח בבחירות האחרונות - שום מועמד לא יגיע היום לבית הלבן. 

קצרה היריעה מכדי להמשיך ולהפריך אחת לאחת את כל השמצותיו של ארנון סופר, הגובלות בהסתה נגד ציבור ציוני, מסור ואיכותי, ולפרט פתרונות חלופיים לעניין הדמוגראפי מלבד התכנסות מאחורי "גבולות אושוויץ". כפרופסור לגיאו-אסטרטגיה, עליו לדעת שההתנתקות אינה "סם החיים" עבור המדינה, אלא זריקת רעל שתבשר את סופה.