מהם התנתקנו מזמן

אחת הסיבות לאי-קיום משאל העם בנושא ההתנתקות הייתה שנראה היה, כי הציבור היהודי לא יוכל לסבול את השתתפותם של ערבים במשאל. ואכן, הערבים עמדו בצד והחרישו. הם לא היו מעורבים בשיח על ההתנתקות ונתנו ליהודים לנהל את "עניינם הפנימי". אך כוחו של השיח בישראל להוציא מן המעגל את המיעוט הערבי שולל את הלגיטימיות של המיעוט הערבי כאן, ומכשיר את הדרך להידרדרות נוספת.

אין מה לחפש את הכשל בשב"כ, שכן השב"כ הוא כאן רק הש"ג. כמו כן, אין מה לרוץ ולרסס מיד את הערוגה הקטנה בה צמח התפוח הרקוב, משום שגם אותה ערוגה היא חלק משדה רחב של התייחסות מפלה, מדירה ושוללת את אזרחותם של הערבים בישראל. בשדה הזה מתקיים השיח של "העניין הפנימי היהודי", ואת זאת חובה לשנות.

איך קרה, שאחרי 58 שנה של חיים משותפים, נחשבת שפרעם ל"שטח אויב"? כיצד יכול אזרח יהודי לירות באזרח ערבי רק מפני שהוא ערבי? מקרה מבחן שונה, אבל דומה: לפני כחמש שנים, בעת אירועי באוקטובר שנת 2000, נורו למוות 13 מפגינים. מה עמד אז מאחורי כתפו של הצלף ואיפשר לו לסחוט את ההדק? לא רק מפקדו הישיר, או המפקד הגבוה שמעליו, ואפילו לא רק שר המשטרה או ראש הממשלה. מאחורי כתפו של היורה עמדה הלגיטימציה הרווחת בציבור היהודי לראות באום אל-פחם, סכנין, נצרת ועראבה "שטח אויב". זהו הכשל, ואין לחפש אותו בבוטקה של הש"ג בשב"כ, או רק במשרדי הממשלה. שרשרת האחריות האמיתית מובילה אל העם היהודי היושב בציון. הלגיטימציה לירות באזרחים ערבים כחלק מהתמודדות עם הפגנות, או כחלק מפרובוקציה פוליטית, נובעת מהוצאתם מן הציבור הישראלי וסימונם כאויבים, מהדרתם משימוש שוויוני במשאבי המדינה ומאי-הכללתם בשיח הקולקטיבי.

ייתכן שפנטזיית ההתנתקות מן הפלסטינים נסחפה להתנתקות מהערבים בישראל. לכן על הממשלה להבהיר לאזרחים היהודים באופן נמרץ וחד-משמעי, כי האזרחים הערבים בנגב, במשולש, בגליל ובערים המעורבות הם חלק בלתי נפרד מן המדינה, ומהם לא מתנתקים. להיפך: חובה על המדינה להגן על המיעוט הערבי שבתוכה מפני מסיתים, פורעים ורוצחים, אבל הגנה זו אינה מתחילה בשידוד המערכות בשב"כ. היא מתחילה בשידוד מערכות האמונה וההכרה בציבור היהודי במדינה. 

נראה שהשלטון בכל זאת למד משהו: התגובה החריפה במיוחד מצד ראש הממשלה, ובעקבותיה גינויי הממסד כולו וביקורי התנחומים של שרים, מדגישים זאת - אך בכך אין די. כלקח מהפיגוע בשפרעם, על הממשלה לצאת בקמפיין תודעתי רחב וארוך טווח, המופנה בעיקרו ליהודים. במרכזו תודגש הקביעה כי האזרחים הערבים בישראל אינם זרים כאן, והם חלק מן הדיון הציבורי בכל עניין. הקמפיין יכלול, בין היתר, שלטי חוצות; כרזות לתלייה במשרדי הממשלה, מקומות עבודה ובתי-ספר; תכניות רדיו מיוחדות; הכרזות עקביות של שרים ועוד. חובה לגבות קמפיין זה במעשים, דהיינו הקצאת תקציבים שוויוניות. זהו צעד ראשון, המינימום ההכרחי כדי להתחיל לבנות כאן מסגרת אזרחית שבכוחה למנוע את מלחמת האזרחים, אשר מאיימת למוטט את המדינה כבר בעשור הקרוב.

אכן, צדק אותו אַבֵל בשפרעם שבירך על השתתפות יהודים בהלוויות. אך ההתנהגות הסולידרית של אזרחים יהודים צריכה רק לסמן את הקו עבור הממשלה. על השרים לנקוט צעדים ברורים ונחרצים לכינון אזרחות שוויונית ומשותפת לרוב היהודי ולמיעוט הערבי.

שולי דיכטר, מנכ"ל-שותף של "סיכוי", עמותה יהודית-ערבית למען קידום השיוויון בקרב אזרחי בישראל