פורש אחרי השיא

סוף סוף קם למחנה מתנגדי ההתנתקות מנהיג בעל שיעור קומה לאומי. שמו בנימין נתניהו, לשעבר שר האוצר.

נתניהו בחר להתפטר ביום שבו אישרה הממשלה את הנסיגה בפועל ונתנה אור ירוק לביצועה. אפשר לראות בכך הימור פוליטי התאבדותי, ביטוי לדחף של רגע, צעד ציני וכדומה. אך זו פרשנות שאינה עושה צדק עם נתניהו. הפעם, בניגוד להתנהגותו הלחוצה והמיוזעת של ביבי בכנסת לפני כשנה, הוא נהג על פי צו מצפונו ובהתאם לערכיו - צריך להוריד בפניו את הכובע.

על פי כל קנה מידה של הגינות מדינית, נתניהו לא יכול היה לשבת בממשלה שהוא שלל מכל וכל את עקרי מצעה המדיני. בראיון ל"ידיעות אחרונות" כבר לפני חודשיים אמר: "ההתנתקות היא שמן על גלגלי הטרור הפלסטיני". זו אמירה שהייתה צריכה לגרום לראש הממשלה להעיף אותו מכיסאו. אבל שרון הבליג. ביבי עשה את המלאכה במקומו.

• לבלוג המלא של סבר פלוצקר

האם היו להתפטרות נתניהו גם טעמים לא-מדיניים? נראה שכן. בשבועות האחרונים התרבו סימני שאלה סביב המדיניות הכלכלית והשלכותיה. המשק לא צמח בקצב שביבי ציפה - לא ב-4% אלא ב-3.5%; התקציב לשנה הבאה נתקל מראש בקשיים, כשראש הממשלה יותר מרומז שהוא לא יאשר קיצוצים לא מוסכמים עם שר הביטחון, ולוחץ להגדלה בהוצאות חברתיות. לכך נוספו הנתונים האחרונים על העמקת הפערים הכלכליים, על הגידול בעוני, על הירידה ברמת החיים של השכבות החלשות.

אין גם לצפות שמישהו מהמגזר העסקי - מלבד כמה חסידים שוטים של מר נתניהו בתקשורת, שהפכו אותו למושא להערצה עיוורת ופתחו סביבו פולחן אישיות כלכלי - באמת יפציר בנתניהו לחזור בו. שהרי הדברים ברורים כשמש: לנתניהו השקפת עולם ניצית מגובשת. הוא שולל את ההתנתקות מכל וכל. הוא לא יכול לעשות שקר בנפשו ולהישאר בממשלה המבצעת אותה. האם מעוניינים ראשי המגזר העסקי (ודובריו בתקשורת) שכשר אוצר של מדינת ישראל יכהן אדם שכאלה דעותיו? אדם המתייצב כמנהיג של מחנה השולל את ההתנתקות - אותה ההתנתקות שהמגזר העסקי מאוהב בה עד מעבר לראש?

הבורסה הגיבה על המצב הפוליטי החדש בירידות חדות; סביר שגם שער השקל יירד. מר נתניהו כמובן מייחס את הנפילות להתפטרותו. מגזר ההון הישראלי אכן אהב את נתניהו ומבכה את לכו מהממשלה. אך הנסיגה בבורסה משקפת בעיקר את החששות מפני אי-הוודאות הפוליטית והמדינית שישראל נכנסת אליה בשבועות הקרובים.

שוקי ההון שונאים אי-ודאות וחרדים מפני משבר ממשלתי, במיוחד על סף מהלך היסטורי. הם ימשיכו להיות תנודתיים והם ימשיכו לעקוב אחר הפוליטיקה. אם ההתנתקות תבוצע במלואה ובשלמותה, ללא עיכובים ולא היסוסים, הבורסה תתייצב מחדש והשקל יתייצב מחדש. אבל אם הליכוד יתפלג, הנסיגה תידחה והממשלה תיפול, העצבנות בשווקים רק תגבר. זהו מחירה של הדמוקרטיה.

אין זה נכון שנתניהו פורש בשיא. שיא כלכלי אחד כבר אחריו: בסופה של 2004 הכלכלה הישראלית שעטה קדימה ושגשגה. לשיא הבא ציפה נתניהו להגיע לקראת הבחירות לכנסת. עכשיו הבחירות התקצרו והשיא התרחק.

נתניהו עוזב את האוצר עם רשימה מכובדת של רפורמות שהתחיל; מעטות מהן הגיעו לסיומן או לבשלותן. זה נכון ביחס לרפורמות בנמלים, בחברת חשמל, בתקשורת; אפילו הרפורמה בבנקאות לא סגורה. אז מה? בעיני נתניהו, הכלכלה היא שיקול חשוב - אך לא מכריע. מה שמכריע זו האמונה, הבוערת כאש בעצמותיו, שההתנתקות היא אסון לישראל. כדי למנוע את האסון הזה, מוכן נתניהו להקריב גם את משרד האוצר, גם את היציבות בשווקים וגם פרק מכובד בקריירה אישית. נתניהו, מבחינתו, לא נוטש ולא בורח. להיפך: הוא מסתכן ויוצא לקרב הצלה לאומי.

יש לכם שאלות לסבר פלוצקר? מחר בשעה 14:00 הוא יתארח ב-ynet בפורום חי