"זה לא סתם גילוי זה נס"

"כל המחקר הארכיאולוגי בישראל הושרש עד עתה על המחשבה שלא נשארו שרידים מסיביים מהעיר שהקים דוד המלך. עכשיו אנחנו רואים חידוש עצום. זה לא סתם גילוי, זה בסדר גודל של נס. ייקח קצת זמן עד שהאנשים יתרגלו. אני מבינה את זה".

כשהארכיאולוגית, ד"ר אילת מזר, מדברת על החפירות שביצעה בירושלים עיניה בורקות. היא משוכנעת שהאבנים שחשפה בחצי השנה האחרונה הן שרידי ארמונו של דוד המלך. בראיון ראשון היא הודפת את המבקרים שתוקפים כי הממצאים שלה עדיין לא מבוססים, דוחה את התמיהות על המזל ששיחק לה שוב ושוב בחפירות שביצעה עד היום, וחושפת את האישה שמאחורי התגלית שמאיימת לטלטל את עולם הארכיאולוגיה.

במרחק נגיעה

ד"ר אילת מזר מאמינה שהיא נמצאת במרחק נגיעה מתגלית נדירה, שכל חוקר בארץ ובעולם היה רק יכול לחלום עליה. הבעיה היא שבינה לבין גילוי ארמון דוד מפרידים סימני שאלה קשים שמעלים עמיתיה הארכיאולוגים. בלב המחלוקת עומד מצבור של סלעים, שרידיו של מבנה גדול שגילתה מזר למרגלות חומות העיר העתיקה בירושלים. הארכיאולוגית הירושלמית משוכנעת שבמקום הזה עמד הארמון שקיבל דוד המלך מחירם מלך צור במאה ה-11 לפני הספירה, כאות תודה על מלחמתו של דוד בפלשתים, אויביהם המשותפים.

אם היא צודקת, מדובר בהישג שאי-אפשר להמעיט בחשיבותו: חיזוק להערכה שעיר דוד לא הייתה כפר קטן ושכוח-אל אלא מרכז שלטוני כבר בימיו של דוד המלך, כפי שסבורים חוקרים רבים באוניברסיטה העברית בירושלים. אבל לא כולם משוכנעים שמזר צודקת. חוקרים באוניברסיטת תל-אביב מתייחסים בספקנות לתקופת מלכותו של דוד המלך. לטענתם, מעולם לא נמצאה הוכחה ארכיאולוגית חותכת לכך שדוד אכן עמד בראשו של בית מלוכה מפואר וחזק, כפי שנכתב בתנ"ך.

מבקריה של מזר מאמינים שההצהרה על גילוי ארמון דוד המלך באה מוקדם מדיי. אבל נראה שדבר לא מערער את ביטחונה של הארכיאולוגית. גם לא העובדה שסיימה רשמית את החפירה רק לפני ארבעה ימים, ועדיין לא הספיקה להתיישב ולסכם את ממצאיה, לבחון את מיקום החרסים שנמצאו לעומת הגיל המיוחס להם, ולהגיע למסקנה הסופית. למעשה, צפויה לחלוף עוד כשנה עד שכל הבדיקות יושלמו והמחקר יסתיים. "אני מודעת לכך שאני צריכה ללכת למעבדה ולסכם את הממצאים, ואז לתת לקולגות לעכל את המידע החדש ולהגיב", מודה מזר.

האם כבר בשלב מוקדם כל-כך את יכולה לקבוע בוודאות שגילית את ארמון דוד?

"יש סבירות גבוהה שזהו הארמון. על-פי ספר שמואל ב', נבנו בתקופה הזו שני מבנים: מצודת דוד והארמון שהקים מלך צור למענו. מבנה בסדר גודל כזה לא יכול להיות מבנה פרטי. בשיטת האלמינציה הגענו למסקנה שזו גם לא יכולה להיות המצודה או מבנה ממלכתי אחר. החרסים, יחד עם ממצאי חפירות קודמות שהתבצעו בעיר דוד, מגדילים את ההסתברות שמדובר בשרידי ארמונו של המלך דוד. אני לוקחת על עצמי את מידת האחריות. כחוקרת עשיתי ככל יכולתי לבצע חקירה מוקפדת ודייקנית".

אם כך, מדוע יש חוקרים בממסד הארכיאולוגי שמטילים ספק בממצאים שלך?

"אני לא יכולה להתמודד עם תגובות אלמוניות של חוקרים השוללות מלכתחילה את הממצאים מבלי שבחנו אותם. מי שהיה באתר החפירות וראה מה מצאנו, הגיב במתינות גדולה יותר לעומת אלה שמעולם לא ביקרו שם. חוקר אמור להיות פתוח לשנות את התיאוריות שהינחו אותו אם מגיע דבר חדש".

התגלית השנויה במחלוקת היא לא ההישג הראשון שנקשר בשמה של מזר. "בכל מקום שהיא נוגעת היא קולעת בול. ארכיאולוגים מנוסים ממנה לא הצליחו למצוא את מה שהיא הצליחה", אומר חוקר בכיר – ספק בהערכה ספק באירוניה. "אני מתארת לעצמי שישנה קנאת סופרים", מגיבה מזר. "מרבית החוקרים שאני מכירה אומרים לי 'וואלה, את עם המזל שלך'. לפעמים נדמה לי שזה קצת יותר מדיי מזל, כי לאורך כל הקריירה המקצועית הוא האיר לי פנים. בחפירות בעופל גילינו את 'בית השער' מתקופת הבית הראשון, באכזיב גיליתי קברים חתומים עם ממצא פיניקי בעל חשיבות רבה. ובכלל, בכל מקום שניגשתי לחפור היתה לי חפירה מוצלחת מאוד. הרבה פעמים זה בפירוש בפוקס".

אינדיאנה ג'ונס הירושלמית? תשכחו מזה. שום דבר בהתנהלותה של מזר לא מזכיר את הארכיאולוג ההרפתקן, שחשף סודות אפלים תוך כדי חילופי מהלומות עם נאצים מזדמנים. ד"ר ג'ונס העדיף לאחוז בשוט וכובע בוקרים, אבל ד"ר מזר מסתפקת דווקא במדי חפירות אפורים ובמשקפי ראייה שדרכן ניבט זוג עיניים סקרניות. "אני קצת מתקשה להתאים את עצמי לדמות החוקרת ההרפתקנית מהסרטים", היא מודה.

משפחת הארכיאולוגיה

מזר נושמת ארכיאולוגיה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא נכדתו של הארכיאולוג הידוע, חופר הכותל ונשיא האוניברסיטה העברית לשעבר, פרופ' בנימין מזר ז"ל. אביה, אורי מזר ז"ל, חקר היסטוריה מקראית. גם בעלה המנוח, יאיר שוהם, עסק בתחום ופירסם 50 בולות (טביעות חותם) של עיר דוד. "שבועיים אחרי שהשתחררתי מצה"ל התחלתי ללמוד ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית", היא נזכרת. "עוד כסטודנטית כתבתי וחקרתי ביחד עם סבא שלי. חונכתי על המחקר שלו והספקתי לאמץ לעצמי את שיטת החשיבה שלו: ארכיאולוגיית שטח המתבצעת על הצד המדויק ביותר".

הרעיון לחפש אחר ארמון דוד למרגלות שער האשפות, שהוא השער הקרוב ביותר לכותל המערבי מבין שערי העיר העתיקה, התבשל במוחה של מזר יותר מעשר שנים – אך רק בחצי השנה האחרונה התבצעו החפירות. "בשנים שעוד עבדתי עם סבא נהגנו לחלוק רעיונות ומחשבות. העליתי בפניו את הרעיון שהיה לי, לחפש את ארמון דוד המלך מצפון למקום שבו נהוג היה לחשוב שנבנה", היא מספרת.

הערכותיה של מזר התבססו על ממצאים שהעלתה הארכיאולוגית הבריטית, קתלין קניון, שחפרה באזור בשנות הששים. קניון, שחפרה מתחת למצוק שאותו "סימנה" מזר, גילתה בין אבני הגזית שרידי קרמיקה מהמאה העשירית לפני הספירה – שבמהלכה מלך דוד – וגם כותרת קדם-יוונית, שאופיינית למבנים ממלכתיים. "סבא אמר שזה רעיון מעניין והציע שאבדוק היכן בדיוק מצאה קניון את הכותרת. 'לכי תראי אם זה מתאים', הוא אמר לי. הלכתי וגיליתי שהכותרת הזו התגלתה בדיוק היכן שאנחנו חפרנו".

להציל את השרידים

ככל שחלף הזמן, כך התברר לה שיצאה להרפתקה הגדולה בחייה. ב-1997 פירסמה מזר מאמר בכתב העת "ביבליקל ארכיאולוג'י ריביו", שבו פירטה בהרחבה את כל הסימנים המעידים לדעתה על כך שארמון דוד המלך עמד בדיוק בנקודה שחפרה – ביציאה ממרכז המבקרים של עיר דוד, מול השכונה הערבית סילוואן. בממסד הארכיאולוגי הרימו גבה כשהמאמר הזה התפרסם. "רבים שאלו אותי במהלך השנים למה חשפתי את הסוד הזה", היא מספרת.

רק כעת היא מוכנה לגלות שהסיבה העיקרית לפרסום המאמר הייתה תנופת הבנייה המהירה בסילוואן, שאיימה לפגוע בשרידים ההיסטוריים ולהקשות על חשיפתם למשך שנים רבות. "הפיתוח במקום הזה היה אינטנסיבי. הערבים חפרו שם בורות ניקוז ועשו שמות בשרידים הארכיאולוגיים. קיוויתי שמישהו ייענה לקריאה לחפש את ארמון דוד המלך ובכך יציל את המתחם. לא היה לי כל-כך חשוב להיות זו שחופרת שם כמו שהיה חשוב לי להציל את השרידים".

שמונה שנים נוספות חלפו עד שמישהו הסכים להרים את הכפפה היקרה הזו. קוראים לו רוג'ר הרטוג, יהודי-אמריקני חובב ארכיאולוגיה והבעלים של העיתון "ניו-יורק סאן". הרטוג נדבק בהתלהבותה של מזר. על-פי ההערכות, הוא השקיע כמיליון דולר במאמצים לאתר את הארמון. מי שתמך במזר לאורך כל הדרך ועמל על גיוס הכספים, היה המרכז הארכיאולוגי של "מרכז שלם" – מכון מחקר היושב בירושלים והעוסק במדיניות לאומית, חברה, כלכלה והיסטוריה ציונית.  את החסות האקדמית למחקר העניקה האוניברסיטה העברית. למזר סייעו רשות העתיקות, רשות הטבע והגנים – אבל גם עמותת אלע"ד, גוף ימני שקנה את הקרקע ומנע בכך את המשך הבנייה הערבית עליה.

ד"ר מזר הודפת אהביקורת שלפיה עמדו גם שיקולים פוליטיים זרים מאחורי המחקר האקדמי. "אין פה שום עניין פוליטי", היא פוסקת. יש הטוענים שהצהרה על תגלית כה מרחיקת-לכת ולאו דווקא נכונה מביאה עוד כסף לחפירות "מי שטוען שזה מה שעומד מאחורי הממצא הזה לא מבין דבר. לירושלים יש עבר מפואר. בתחום הזה יש פוטנציאל תורמים אדיר שלא זקוקים לסנסציות בכדי לתרום.

"לא עשו לי חיים קלים. דווקא הקרבה שלי לשם 'מזר' חייבה אותי מלכתחילה להיות טובה מאוד פלוס. מצד שני, בזכות הקירבה המשפחתית זכיתי לחפור לצד ארכיאולוגים מעולים כמו סבא שלי ויגאל שילה, שנתנו לי כלים יוצאים מן הכלל לעשות את המחקר שאני עושה. נכון שהייתי צריכה הרבה 'ג'ינג'יָת', אבל אני לא מתלוננת. מי שחושב שעבודה שכוללת יציאה לשטח, חפירה פיזית ולכלוך, היא עבודה גברית, שקוע עמוק בעולם של סטיגמות. ראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית היא אישה, פרופ' נעמה גורן. כך גם מי שעומדת לעבוד תחתיה, אנה כהן-בלפר. אני לא מרגישה מיוחדת".

למרות אילן היוחסין המשפחתי, מזר לא מעודדת את ארבעת ילדיה ללכת בדרכה. בתה הבכורה, מידבא (27), נקראה אמנם על-שם האתר הארכיאולוגי המפורסם שבו נמצאה מפת ארץ-ישראל מהתקופה הביזנטית – אולם היא העדיפה לפנות דווקא למדעי המדינה. שלושת הילדים הצעירים – שניר (14), דביר (13) ואופיר (11) – הגיעו אמנם לעזור לאמא בחפירות באכזיב, אבל בשבילם לא מדובר ביותר מסוג של קייטנה.

למרבה הפלא, גם אמם לא מתחייבת שהארכיאולוגיה היא הקריירה הסופית שלה: "מעולם לא התעסקתי בתדמית שלי. אני לא רואה את עצמי עוסקת בשום דבר אחר חוץ ממחקר ארכיאולוגי. אני לוקחת מחקרים וספרים בארכיאולוגיה למיטה, לקרוא לפני השינה. זה התחום שהכי מרתק אותי כבר שנים רבות, אבל נשבעתי לעצמי שביום שהמחקר יפסיק לעניין אותי – אפרוש".