אם שוטים, כן מסבירים

השבוע נפתח בחידה: מיהן, לפי דעתכם, שתי הדמויות הישראליות הנערצות ביותר על הנוער היהודי האמריקאי? חקרתי את העניין לעומק: בכל פעם שאני מבקר בתיכון יהודי, אני בודק את הקירות. כל תיכון מקושט קצת אחרת, אבל יש שני דיוקנאות שתמיד – אבל תמיד – מתנוססים בגאון. אז מי לפי דעתכם זוכה לכבוד המיוחד הזה? שאלה קשה, אני יודע, תקדישו לה דקה מחשבה. התשובה – לא במהופך – בסוף הטור. בין הפותרים נכונה יוגרל פסלון נחושת של הרצל.

שיחת היכרות

אבל ההישג האמיתי, לדעתי, היה דווקא לפני המופע – שעה לפני שהם עלו להופיע, התייצבו השוטים לשיחת היכרות עם הקהל הניו-יורקי. הצופים ישבו על הרצפה ושאלו שאלות, חברי הלהקה העבירו בינהם מיקרופון וענו, ותופעה אחת בלטה במיוחד: שאלות על פוליטיקה כמעט ולא היו. הקהל רצה לדעת איך שוטי הנבואה נפגשו (שניים מהם אחים, אחד מהם שכן של האחים, ושניים מהם נולדו באותו יום לאמהות שהיו חברות-ילדות ונפגשו שוב בבית היולדות); מהן ההשפעות המוזיקליות שלהם (דיוויד בואי, בוב מארלי ומוזיקה הודית, בין השאר); ואיך היחסים בתוך הלהקה (מצויינים, בין השאר בזכות סוג של מפגשי-טיפול קבוצתיים שהם עוברים כבר שנים מדי שבוע). אף אחד לא שאל אותם לדעתם על גדר ההפרדה, אף אחד לא שאל למי הם מצביעים ומה הם חושבים על המצב.

האמת היא, שחוץ משאלה אחת על תוכנית ההתנתקות אף אחד כמעט ולא נגע במצב. ובעיני זה הישג – לא כי המצב לא חשוב, אלא כי עבור אותם אנשים שהגיעו למועדון, ישראל היתה לערב אחד לא רק מקום שמזוהה עם טרור אלא גם מדינה שבה עושים מוזיקה טובה. מקום שבו מערבבים הרבה סגנונות מוזיקליים. מקום שבו חבר'ה מאזינים לדיוויד בואי ויוצרים משהו ייחודי משל עצמם.