לאכול בקטן

רגע, מורגן ספרלוק זה לא הטיפוס הזה שעשה את "לאכול בגדול" והפחיד את מקדונלדס עד לרמה שבה עמרי פדן התחיל להדפיס טבלאות קלוריות על הניילון? ספרלוק הוא לא המייקל-מור-וונאבי שהגיע הכי רחוק, כלומר הכי קרוב למייקל מור, כלומר ממש לכמעט כלום?

אז כן. זה ספרלוק. כמו מייקל מור, אב המזון הרוחני של הבולדוזרים התיעודיים לסוגיהם, גם ספרלוק יוצא לשטח כדי להביא אליכם את המזון המהיר של סרטי התעודה: סרטים נוחים לעיכול, מעוטרים באנימציה, ארכיון ואירוניה, המסמנים מטרות מיידיות ונוחות ויורים לעברם בתחמושת כבדה.

במסגרת "30 יום", מתחייב ספרלוק לנסות אורח-חיים אחר במשך כחודש. בפרק הראשון – במעין הומאז' לא רצוני לדו"ח העוני ולגאולה-דרך-הביבי מישראל – ספרלוק וארוסתו, אלכס, עוברים לחיות, למשך 30 יום, מתחת לקו העוני. בתחילת הסרט, ספרלוק כמעט נלהב למחשבה. נדמה שהוא רואה בעוני סוג של ספורט אתגרי, כשהוא קובע: "יהיה קשה! יהיה מפחיד!" ומתלהב כתרמילאי להוט מקפיצת הבאנג'י הצפויה לו ממרומי הר הכסף הנוכחי שלו לתחתית החבית.

הם עוברים לקולומובוס, אוהיו, אחת מבירות העוני האמריקאיות, שוכרים דירה קפואה ושורצת-חרקים בכסף שאין, ועובדים בעבודות צווארון כחול המכניסות להם בין 4 ל-7 דולר לשעה. תנחשו מה? הם מגלים כי העוני הוא מעגל מרושע ואכזרי שאין דרך ממשית להיחלץ ממנו.

זה אולי צפוי, אבל גם אפקטיבי מאוד. ספרלוק אומנם בוזק על את קולומובוס האפורה והמרוששת לא מעט אבקת סוכר בידורית, אבל הניסוי בבני אדם הזה עובד. ספרלוק וזוגתו מגיעים למצבים אבסורדיים שבהם הם רבים האם לבזבז 60 סנט על לחמניה, האם לנסוע באוטובוס הביתה או ללכת שעה ברגל, וכמובן – האם ללכת לרופא עם דלקת בדרכי השתן, או פשוט למות. שכן בארה"ב, אם אין לך ביטוח רפואי פרטי, ויש לך שכר מינימום, אין לך סיכוי.

ולמרות המסקנות הצפויות – שכר המינימום בארה"ב מגוחך, כמו גם מערכת הבריאות-לעשירים – התיעוד העצמי של ספרלוק עובד היטב ומצליח, לא פעם, לרגש ולגעת ללב. תיעוד יום הולדתה ה-30 של אלכס, שבו השניים מתרוששים לאחר שהוציאו 23 דולר על ארוחה, יוכל לחלץ רגש אנושי גם מנועם פדרמן. למעשה, הפרק הפותח של "30 יום" כה אפקטיבי, עד שאתה תוהה איך, עם כל דו"חות העוני וזה, אף אחד עוד לא עשה סרט דומה בישראל. רק תנו למיקי חיימוביץ' לחיות חודש על 3,400 שקל בירוחם, ותקבלו מסמך אנושי אמיתי.

מתיישבים יקרים. כבוד נשיא המדינה מרמשהקצב הודיע לכם אמש, בנאום נרגש, כי "גידלתם דורות של ילדים ונוער המפארים את העם והמדינה". האמת, ראיתי את הילדים והנוער הנפלאים האלה רק היום, מפארים את צמתי תל-אביב בחום הקופח, כמעט נדרסים, גוררים אחריהם את אחיהם הפעוטים בני החמש. אכן מפעל מפואר. הנשיא גם אמר כי "אנו נפעמים ומתרגשים מכך שעמדתם בגבורה מול הסכנות" וכי "הגעתם להישגים היסטוריים". אישית, לא ידוע לי במה מדובר ומי זה "אנו", אבל מה אני יודע.

נאום הנשיא אמש היתה פניה שכולה התרפסות, כולל בקשת סליחה קולקטיבית ומביכה בשם כולנו. מה שכן, קצב באמת מקריא כיום נהדר, ואין ספק ששנותיו במשכן הנשיא היטיבו מאוד עם כישוריו הייצוגיים. לרגע כמעט הזדהיתי. עבר לי.

• לישרכארט: אם בפרסומת הזאת שלכם האמא והאבא נזכרים איך הכירו לפני שלושים שנה, נראה לכם הגיוני שאת האמא מגלמת השחקנית ענת בירן, כרגע בת 39? אפשר היה, אתם יודעים, ללהק מישהי שנראית בגיל הנכון. לא תאמינו, אבל גם בגיל 50 פלוס יש נשים שיכולות להצטלם.