| |
על חטא שחטאתם
המדינה שנדרסה על-ידי גוש אמונים וראשי יש"ע בדרכם למעלה, מחכה להם עכשיו בדרכם למטה. ואת מחיר היוהרה משלמים בגוש קטיף
בראשית 1974 הייתה עדיין מדינת ישראל נתונה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. עשרות אלפים עדיין שירתו במילואים בסיני ובגולן. למעלה מאלף חיילי צה"ל היו עדיין בחזקת נעדרים ומשפחותיהם הכואבות הסתובבו ביחידות הצבא ובבתי החולים לברר את גורל יקיריהם. הצבא, על אף הניצחון, היה שבור ומרוסק. באותם ימים קשים ביקש ממני יוסי ארציאלי, מראשוני "גוש אמונים" וממקימיו, להיפגש עם חבריו להנהגת "הגוש" לדון בשאלה אם זה הזמן הנכון להתחיל בהקמת יישובים בשטחים. נפגשנו במזנון בית סוקולוב בתל-אביב ולפגישה הגיעו כל אותם אנשים שברבות הימים יהדהד שמם בכל פינה: הרב משה לוינגר, בני קצובר, מנחם פליכם ואחרים.
משך שעה ארוכה תיארתי את המצב כמות שהוא: צה"ל שבור ומרוסק, אנחנו עדיין במלחמה, הכלכלה הרוסה, החברה בטלטלה. אני זוכר, ואינני מתבייש, שהייתי על סף דמעות. לא היה לי סיכוי: החבורה מולי הייתה נחושה לנצל את המצב הקשה, דווקא להיכנס בתפרים שבין הממשלה לצבא, דווקא לקום ולעשות עכשיו. על פניהם הייתה נסוכה ארשת "המדינה זה אנחנו".
היום מתחיל ואולי מסתיים פרק בתולדות ישראל. גם הלוינגרים והקצוברים מבינים שכנראה מסע הפירוק לא יסתיים בגוש קטיף, והוא עלול או עשוי, הכל לפי המתבונן, להגיע לפתחי בתיהם ביהודה ושומרון. המאבק היום הוא גם, ואולי כבר רק, על קדומים ועפרה ובית-אל. זעמם של אנשי גוש קטיף וראשי יש"ע כפול ומכופל, משום שהבחינו זה כבר שמהאבק שלהם הוא רק שלהם, סקטוריאלי, מבודד. בשבוע הבא, כאשר יישבו האנשים הללו לשאול איפה ולמה ואיך נכשלו, הנה להם עצה, חינם אין כסף: הכו על חזותיכם שלכם, הסתכלו במראה שלכם על עצמכם. החטאים הם שלכם.
מבין החטאים אמנה היום רק אחד: חטא היוהרה, גבהות הלב. מאז 1974, שנה ארורה, מהלכים ראשי המתיישבים במסדרונות השלטון ובדרכי הארץ כמו כותרת ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל: "אדוני הארץ". במידה רבה הם קבעו ב-30 השנים האחרונות את סדר היום של המדינה בשלום ובמלחמה, בהתיישבות, בכלכלה, בחברה, בפוליטיקה. הם הפילו ראשי ממשלות וממשלות, תקעו יתד על כל גבעה נידחת, קיבלו כספים אינסופיים וסיווגו כל עסקן בתווית אחת ויחידה: הלנו או לצרינו? הם מינו אנשים, הם הדיחו אנשים. הם עשו (כמעט) ככל העולה על רוחם ו"צפצפו" על המדינה, הממשלה, האזרחים, אנחנו, אתה, את אני. אדוני הארץ. כאשר ניסה ראש ממשלה אחד לנסות ו"לעשות סדר" בדברים - יצחק רבין - פתחו נגדו במסע הסתה, שם הם אומרים היום שכמותו לא היה בארץ, ואלף יועצים משפטיים לא יוכלו למחוק את עקבותיו.
היוהרה, גבהות הלב, תחושת האני ואפסי עוד, שלוחיו של הקדוש ברוך הוא עלי אדמות, האמונה בצדקת הדרך ובעיקר רמיסת כללי הדמוקרטיה - זו שבשמם הם נשבעים היום - לא הנחילה אותם בלבבות המאות אלפים והמיליונים שמחוץ למחנה. ההיפך הוא הנכון: העיניים הבורקות של לוינגר, הצווחות של דניאלה וייס, הרחיקו מהם גם תומכים בכוח, שלא רצו להימנות עם מוכי השיגעון. את מחיר היוהרה הזו, גבהות הלב, השחצנות, משלמים היום תושבי גוש קטיף שהלכו שבי ומוכי עיוורון אחר ראשי "גוש אמונים" ומועצת יש"ע, ואינם מבינים גם עכשיו, שהמדינה שנדרסה על-ידי אנשי יש"ע בדרכם למעלה – מחכה להם עכשיו בדרכם למטה.
והנה עוד טיפה לכוס היגונים: בחשבון היסטורי, לפחות עד לרגע זה, צדק קומץ אנשים שלא היה להם גייסות והמונים, לא היה להם כסף ובקושי נתנו להם לפתוח את הפה. הם היו שנואים, משוקצים ומנודים, נתקלים בגלי לעג כאשר אמרו שבסופו של יום יהיו כאן "שתי מדינות לשני עמים". אנחנו ראינו בהם משוגעים, מוזרים, עוכרי ישראל. מי? למשל מתי פלד. למשל ישעיהו ליבוביץ. למשל עמוס עוז. שמואל מיקוניס. מאיר פעיל. אסתר וילנסקה. חלומם המטורף מאז קורם עור וגידים בידי - לא ייאמן - אריק שרון. מדהימות דרכי הגורל.
|
