מי היה האיש מאחורי השבב: מייסד אינטל שלא הכרנו

כולם שמעו על ביל גייטס, כולם מכירים את "חוק מור" של גורדון מור, אבל מעטים שמעו על רוברט נויס (Robert Noyce), האיש שתרם יותר מכל אחד ליצירת תעשיית השבבים בכלל ומהפכת המיקרו-מעבדים בפרט.

את העוול ההיסטורי הזה מנסה לתקן ביוגרפיה חדשה שכתב לסלי ברלין, "האיש מאחורי השבב: רוברט נויס והמצאת עמק הסיליקון" (The Man Behind The Microchip: Robert Noyce And The Invention Of Silicon Valley, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד).

דמות מופת

החשיבות של הספר, כמו של ביוגרפיות אחרות של אישים דגולים, היא בהצגת דמות מופת לאנשים צעירים, השואלים את עצמם איזה אימפקט יכול כבר להיות לאדם אחד על העולם בו אנו חיים. נויס היה יותר ממציא מחונן. כמנהיג רב השפעה על עולם העסקים ודמות מוערכת בממשק בין התעשייה לממשל, היה לו תפקיד מיוחד בהעצמת התפקיד של טכנולוגיה מתקדמת בעיצוב הכלכלה החדשה, גישור פערים בחברה ויצירת בסיס לגלובליזציה, המאפשרת למדינות מתפתחות לזנק במהירות לחזית הכלכלה העולמית.

רוברט נויס נחשב לאחד משני הממציאים של "המעגל המשולב", Integrated Circuit, הטכניקה המאפשרת לבנות יותר מרכיב יחיד על שבב הסיליקון. את הטכנולוגיה הוא פיתוח במעבדה של חברת Shockley Semiconductor (שוקלי עצמו המציא את הטרנזיסטור).

כך נוצר המעגל הראשון

בשנת 1959, כאשר הטרנזיסטורים הבדידים רק התחילו להחליף את שפופרות הוואקום במכשירי רדיו ניידים, רוברט נויס זיהה את האפשרות לייצר מספר טרנזיסטורים זה לצד זה על שבב יחיד ולחבר ביניהם על ידי "הדפסת" מוליכים מתכתיים. כך נוצר המעגל המשולב הראשון, ב"שנת האפס" לחוק מור. מאז מספר הטרנזיסטורים על השבב מוכפל מדי שנה וחצי - שנתיים, למעשה ללא כל שינוי קונספטואלי בעיקרון האינטגרציה.

אינטל, החברה שרוברט נויס הקים יחד עם גורדון מור עשר שנים מאוחר יותר כדי לבנות מעגלים משולבים, עומדת לשחרר בקרוב את השבב Montecino, הדור הבא של איטניום-2, עם ליבה כפולה ובערך 1.7 מיליארד טרנזיסטורים על השבב. ב-47 השנים שחלפו מאז המצאת ה-IC, הטכנולוגיה הכפילה את צפיפות הטרנזיסטורים על השבב 30 פעמים, בממוצע פעם ב-19 חודש.

הגיבורים השתנו

כאשר אני הייתי ילד, הספריה שלי ושל בני גילי הכילה מספר לא קטן של ביוגרפיות של האנשים שעשו את העולם המודרני ואת אמריקה בפרט למה שהם. כולנו ידענו מי זה אדיסון ואיך המצאותיו יצרו מהפכות טכנולוגיות עמוקות. הערצנו את האחים רייט ואת הנחישות בה הם הוכיחו כי אפשר להמריא בכלי טייס כבד מהאוויר.

גרהם בל, מרקוני, טסלה ורבים אחרים שימשו לנו דוגמה ומופת ליכולת של האינדיווידואל להשפיע על העולם באמצעות מנוף טכנולוגי. העלייה לצמרת של אמריקה בחצי הראשון של המאה ה-20 נדחפה על ידי אנשים כאלה ועל ידי מאות אלפי הצעירים ששאבו מהם השראה ונרשמו בהמוניהם לבתי הספר להנדסה.

הרוח הזאת כבר לא נושבת בארה"ב, לפחות לא בין האמריקנים מלידה. מבט מפוכח על תעשיית ההי-טק האמריקאית מראה עד כמה הפכנו לתלויים בייבוא של צעירים בעלי מוטיבציה ויכולת טכנולוגית מארצות שבעבר נסמכו על השולחן האמריקאי והוקירו לנו תודה על כל פירור טכנולוגיה שהם הצליחו לאסוף מהעודפים שלנו.

היום גיבורי הנוער האמריקני שונים מאוד מהמודל ששימש השראה לבני דורי. מומחי החינוך מזהים נסיגה משמעותית בהישגים של תלמידים, במיוחד בתחומי המדע והטכנולוגיה, והסוציולוגים רושמים ירידה במספר האמריקנים שמחפשים קריירה במחקר אקדמי ובפיתוח תעשייתי במספר גדול של ענפים טכנולוגיים.

הענקים מתעוררים

במזרח אסיה, לעומת זאת, רק עכשיו מתעוררים הענקים האמיתיים, סין והודו, ומגלים את מה שגילינו באמריקה לפני מאה שנה: שיצירת תשתית טכנולוגית מתחילה ביצירת בסיס למצוינות במערכת החינוך, וכי הטכנולוגיה היא המנוף באמצעותו "ארצות מתפתחות" עוברות תוך זמן קצר את "הארצות המפותחות".

רוברט נויס נפטר ב-1990. בשנים האחרונות לחייו הוא ניהל את Sematech, תאגיד של תעשיית המוליכים למחצה, שהוקם כדי לסנכרן את פעילות הפיתוח של כל החברות לפי מפת דרכים מוסכמת על כולם. בניגוד לאינטל, Sematech הוא תאגיד שלא למטרות רווח, שבחזונו של רוברט נויס הפך למכשיר כלכלי שאי אפשר לתאר את התעשייה מתפתחת בלעדיו.

התאגיד הוקם על ידי חברות הטכנולוגיה האמריקאית כתשובה למשרד היפני לתיאום כלכלי MITI, אך שלא כמוסד הממשלתי היפני, Sematech היה ונשאר מוסד לא-בירוקרטי, שאינו שואב את כוחו מהממשל. רוברט נויס היה המועמד הטבעי לנהל את Sematech, עם היכולת האישית שלו להניע תהליכים, לסנכרן בין עסקים, ליצור קונצנזוס סביב מטרות משותפות, ושילוב של החלטיות ויושרה ללא עוררין.